העבירות שבביצוען הורשע הנאשם:
הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן בעבירה לפי סעיף 333+335(א)(1) לחוק העונשין[ התשל"ז - 1977. על פי עובדות כתב האישום דקר הנאשם את המתלונן, שהוא קרוב משפחה, על רקע של סכסוך קודם בין משפחתו למשפחת המתלונן. הדקירה הייתה בבית החזה בצד ימין. כתוצאה מהדקירה נגרמה למתלונן חבלת גוף חמורה והוא אושפז למשך 5 ימים.
יצויון, למען הסדר, כי הודאת הנאשם במיוחס לו הייתה במסגרת הסדר בין הצדדים לפיו תוקן כתב האישום בטרם הודאה. ההסדר גובש בשלב הסמוך להגשת כתב האישום, תוך כדי הדיון בבקשה שהוגשה למעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים כנגדו. ההסדר לא כלל הסכמה לעניין העונש (ראה בפרוטוקול מיום 29/10/08).
תסקיר המבחן והטיעון לעונש:
הנאשם יליד 1988. מאחר והמדינה הודיעה כי תעתור לגזירת עונש מאסר ובהעדר עבר פלילי הורה בית המשפט על הגשת תסקיר, בהתאם לחובה הקבועה בחוק. לבית המשפט הוגש תסקיר. שירות המבחן ציין בתסקירו כי מדובר בצעיר ללא נורמות התנהגות עברייניות שמכיר בחומרת מעשיו ומתחרט עליהם. עוד צוין כי הנאשם החל בהליכים להתקבל ללימודים אקדמיים. מדובר בצעיר עם בעיות בריאות הזקוק לטיפול תרופתי. בשים לב לכל האמור לעיל, ותוך שהוא מביא בחשבון את חומרת העבירה, המליץ שירות המבחן לגזור על הנאשם עונש שלא יהיה בו כדי למצות את הדין ולהסתפק בתקופת מאסר שאינה ממושכת.
ב"כ המאשימה הדגישה בטיעונים לעונש את החומרה שבמעשה הדקירה והפנתה לפסיקה עניפה הקוראת לגזור עונשי מאסר ארוכים על אלו העושים שימוש בסכין לפתרון סכסוכים. בהתאם עתרה המאשימה לגזור על הנאשם עונש של מאסר ממושך.
ב"כ הנאשם ציין את גילו הצעיר של הנאשם, את בעיות הבריאות והטיפולים להם הוא נזקק גם בעת מאסרו, את ההודאה בפתח המשפט ואת התסקיר החיובי. עוד צין ב"כ הנאשם כי הנאשם הסגיר עצמו ביום ביצוע העבירה למשטרה. בנוסף צוין כי בין משפחת הנאשם למשפחת המתלונן נערכה סולחה בתווך של אנשי דת. בנסיבות אלו ביקש הסניגור שלא למצות את הדין עם הנאשם ולהסתפק בגזירת עונש של מאסר קצר ביותר. יצוין לעניין זה כי הובא כעד איש דת שערך את הסולחה בין המשפחות.
טיעוני ב"כ הצדדים פורטו לפרוטוקול.
הנאשם הביע חרטה על מעשיו.
שיקולי בית המשפט לעניין העונש:
כאמור, הורשע הנאשם בעבירה של גרימת חבלה חמורה, כל זאת כאשר על רקע של סכסוך קודם דקר את המתלונן בצידו הימני של בית החזה וגרם לחבלת גוף שחייבה את אשפוזו של המתלונן למשך חמישה ימים.
החומרה שבמעשה ברורה ואין צורך להרחיב בכך. העושה שימוש בסכין ודוקר אדם אחר מסכן את חיי הנדקר. גם אם בסופו של דבר תוצאת הדקירה היא חבלת גוף בדרגת חומרה זו או אחרת על בית המשפט להביא בחשבון כי דקירה זו הייתה יכולה לגרום למותו של אדם. המרחק בין דקירה קטלנית לזו הגורמת חבלה הוא לעיתים מילימטרים בגופו של הנדקר. לעיתים נמנע המוות רק כתוצאה מכך שהאירוע כולו קרוב (במובן הגאוגראפי) לבית חולים און לתחנת מד"א והטיפול שניתן לנדקר מציל את חייו. מכאן שאת החומרה שבעבירות הדקירה יש לראות על פי פוטנציאל הנזק, גם אם בפועל הסתיים אירוע הדקירה בתוצאה שחומרתה פחותה.
מעבר לאמור לעיל, הנאשם הורשע בעבירה שהעונש המרבי בגינה הוא 14 שנות מאסר. הענישה הקבועה בחוק מנחה את בית המשפט כאמת מידה וכנקודת מוצא בבואו לשקול את הענישה הראויה, וזאת כדי שלא תהיה כוונת החקיקה להחמיר בענישה פלסתר.
ענישה היא לעולם כפי מידתו של כל נאשם ונאשם. על בית המשפט להביא בחשבון נתונים אישיים של הנאשם שבפניו. כך תמיד וכך גם במקרה זה שמדובר בנאשם שאין לו עבר פלילי מכל סוג שהוא, נאשם שהודה מיד בפתח משפטו והביע חרטה. בהתאם גם יש ליתן משקל של ממש להמלצות שירות המבחן, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקירו.
ואולם חובת בית המשפט הינה להגן על קורבנות העבירה. כשם שנאשם זכאי כי שיקומו וצרכיו יילקחו בחשבון במסגרת שיקולי הענישה כך גם זכאים אלו העלולים להיפגע ממנו או מאחרים כמותו, להגנת בית המשפט. בית המשפט שוקל גם המלצת שירות המבחן, ככל שהדבר נוגע למשך המאסר, ואולם בבואו לקצוב את העונש עליו גם לשקול שיקולים של הרתעה ציבורית והגנה על שלום הציבור, וכן מכלול של שיקולים אשר שירות המבחן אינו מופקד עליהן. ככל שמעשיו של נאשם חמורים יותר כך גם גובר הצורך לשים את הדגש על הגנת הקורבנות (בין אם קורבנות בפועל או קורבנות פוטנציאליים). ראהבע"פ 4872/95,
מדינת ישראל נ' גל אילון ו2- אח
, פ"ד נג(3), 1, עמ' 8-9, שם נאמרו גם הדברים הבאים, המנחים את בית המשפט בבואו לגזור את הדין:
"מבחינת האינטרס הציבורי, אין זה מספיק להטמיע בחוק סטנדרטים של התנהגות. הציבור חייב לראותם מיושמים בכל עת ולראות בהם חלק בלתי נפרד מנוהגים חברתיים מקובלים המגינים על גופו, רכושו וכבודו של כל אחד מתוכו. ענישה סלחנית במקרים של התנהגות עבריינית חמורה, עלולה להביא להתמוטטות עכבות מוסריות, להתפרש כהתפשרות על ערכים ועל נורמות, לפגוע באמינות מימושו של האיום בעונש מאחורי החוק ולהעביר מסר שלילי לעבריינים פוטנציאליים המועדים לבצע עבירות מאותו סוג. באותו אופן בו השתת עונש ממשי הוא בבחינת ביטוי חברתי חריף לגינוי לו ראויים המעשים החמורים, כך אימוץ הגישה הסלחנית תחליש הכרת האיסור שבהתנהגות".
ראוי להוסיף לעניין זה גם דברים שנכתבו זה מכבר על ידי הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג', ל"ה (מהדורת קעפח, ירושלים תשל"ג) עמ' שנד שעניינם מידת הרחמים שיש לנקוט בה בבואו של בית המשפט לגזור את הדין: