גז"ד לאם שגרמה לכוויות בידי בנה הקטין בעזרת סכין תוך מתן דגש לשקולי שיקומו ומניעת נזק נוסף על זה שנגרם לו בעקבות הפגיעה

            פתח דבר:

1.                  הנאשמת שלפניי, הורשעה ביום 4.12.12, על פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב האישום המתוקן, בעבירה של תקיפת קטין או חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ב(א), לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: " החוק"). במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי הנאשמת תחזור בה מכפירתה, תודה בעובדות כתב האישום המתוקן ותורשע בעבירה המיוחסת לה. כמו-כן הוסכם על הצדדים כי הנאשמת תופנה לקבלת תסקיר שירות מבחן, והטיעון לעונש בעניינה יהיה פתוח.

עובדות כתב האישום המתוקן:

2.                  הנאשמת היא אמו של א', יליד 13.8.2002. במהלך חודש ספטמבר 2011 קיבלה הנאשמת תלונות בדבר התנהגות לא נאותה של א' במועדונית בה הוא משתתף, במהלך ימי השבוע, לאחר שעות הלימודים. במועד כלשהו, נטלה הנאשמת סכין, חיממה אותו באש, אמרה לא' כי נמאס לה שהוא גונב חפצים מילדים, הניחה את הסכין הלוהטת על כפות ידיו של א' וגרמה לו לכוויות בכפות ידיו ולכאב. א' נזקק לטיפול רפואי בכוויות שבכפות ידיו. 

תסקיר שירות המבחן:

3.                  הנאשמת, בת 45, נשואה ואם לשלושה ילדים בין הגילאים 11 ו-16. לאחר תקופת אבטלה ממושכת השתלבה בעבודה במפעל באזור מגוריה. משפחתה המורחבת של הנאשמת מעורבת בחייה, והנאשמת תיארה כי נטלה בחייה הצעירים תפקיד משמעותי בטיפול באחיה הצעירים ממנה, ולהתרשמות שירות המבחן לא ניתן בילדותה מענה לצרכיה הייחודיים. בעלה של הנאשמת עובד גם הוא במפעל באזור מגוריהם, והוא תואר כאב מסור. מדובר במשפחה המוכרת לרשויות הרווחה על רקע קשיים כלכליים, בעיות חינוך והתנהגות של ילדי המשפחה ובעיות רגשיות של האם. מערכת היחסים הזוגית אינה מאוזנת, כאשר האם היא הדומיננטית והאחראית להצבת גבולות לילדים, ואילו הבעל מגלה פאסיביות וריחוק מהילדים ואינו נוטל חלק בהתמודדות עם הקשיים ההתנהגותיים שלהם. לבני הזוג קושי לקיים את צרכיהם הבסיסיים של הילדים ולעמוד בחובות ובתשלומים. בנם הבכור של בני הזוג נשר ממסגרת לימודית ושולב בתכנית "הילה". בתם בת ה-12 של בני הזוג סובלת מאפילפסיה, מקבלת טיפול תרופתי וזקוקה להשגחה ולטיפול הורי. בנם הצעיר סובל מקשיי קשב וריכוז, והוא ואחותו משולבים במועדונית מטעם רשויות הרווחה בשעות אחה"צ.

4.                  הנאשמת נטלה אחריות מלאה למעשים המתוארים בכתב האישום המתוקן. לדבריה, בתקופה זו התקבלו מספר דיווחים ממסגרות הלימוד ומהמועדונית בה שוהה בנה הצעיר, כי הוא לוקח חפצים שאינם שלו ללא רשות. לאחר שחשה במצוקה לאור הדיווחים, החליטה הנאשמת לפעול על מנת למנוע הישנות המעשים. היא תכננה מראש את מעשיה וסברה כי צעד זה ירתיע את בנה. היא ביטאה תחושות אמפטיה לבן ותחושות חרטה עמוקות על מעשיה. להתרשמות שירות המבחן, הנאשמת מודעת מחד לחומרת מעשה העבירה, ומאידך מצמצמת את תיאור הדברים כחלק מחוויה טראומטית משברית. בעת האירוע פעלה מתוך ניתוק רגשי וצמצום מחשבתי, מבלי לשקול את מכלול הפגיעה בבנה. עוד לדברי הנאשמת, ניסתה להסתיר את פגיעתה בבנה בקופת החולים, מתוך חרדה וקושי להשלים עם תוקפנותה כלפיו. בעקבות חשיפת האירוע הסתגרה ונזקקה לסיוע נפשי.

5.                  באשר לקטין, עקב האלימות חלה רגרסיה במצבו הרגשי, החברתי והלימודי והוא נזקק לתכנית טיפולית מיוחדת, לו ולבני משפחתו על מנת למנוע מצבי סיכון נוספים. הבן השתלב בטיפול רגשי בבית ספר, נערך טיפול דיאדי של האם ובנה בלשכת הרווחה, והנאשמת שולבה בטיפול במרכז למניעת אלימות במשפחה. היא מגיעה לטיפול באופן רציף ומבצעת עיבוד של דפוסי התקשורת, רוכשת מיומנויות לשליטה בכעסים, ומשתפת בקשייה. להתרשמות העובדת הסוציאלית המטפלת הנאשמת לא תשוב להפעיל אלימות כלפי ילדיה.

6.                  שירות המבחן התרשם כי לנאשמת יכולת קוגניטיבית בינונית ויכולת בינונית לביטוי רגשי. מעורבות משפחת המוצא שלה ביחסי בני הזוג, קשיי תפקוד, מתח כלכלי ותפקודו הפאסיבי של הבעל בטיפול בילדים, העצימו את הלחצים בהם הייתה הנאשמת נתונה, והובילו להסלמת דינאמיקה של אלימות והחצנת הלחץ באמצעות ביטויי תוקפנות כלפי הילדים. בעקבות הטיפול שניתן לה וההליך הפלילי קיים סיכון נמוך להישנות התנהגות תוקפנית, אך שני בני הזוג זקוקים להמשך ליווי ותמיכה טיפולית. הטלת ענישה מחמירה תעצים את קשיי תפקודה של הנאשמת ואת מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה, וכן תצמצם את נכונותה לשתף פעולה עם מסגרות הטיפול. לפיכך, המליץ שירות המבחן על הטלת צו מבחן למשך שנה וחצי, במסגרתו תמשיך הנאשמת בטיפול שהחלה במרכז לטיפול באלימות במשפחה, וכן תשולב בטיפול ייעודי להורים שהיו אלימים כלפי ילדיהם, במסגרת שירות המבחן.

טיעוני המאשימה לעונש:

7.                  ב"כ המאשימה עמדה על חומרת העבירה בה הורשעה הנאשמת, תקיפת קטין בן תשע בידי אימו, לה קבע המחוקק עונש של שבע שנות מאסר. לאור עיקרון ההלימה, ראוי להטיל על הנאשמת עונש ראוי שישקף את הפגיעה בביטחון גופו, כבודו ונפשו של קטין, שעל הגנתו מצווה בתי-המשפט. מדובר במעשה המשקף תכנון מוקדם, מחשבה ואכזריות, לאור האלימות שננקטה דווקא מצד מי שחובתו לספק לקטין את ההגנה הפיזית והנפשית שהוא זקוק לה. המעשה גרם הן לנזק פיזי והן לנזק נפשי שהוא מובן מאליו בנסיבות העניין. חלקה של הנאשמת במעשים מלא, ולאלימות החמורה שננקטה לא הייתה כל הצדקה "חינוכית". לפיכך, טענה המאשימה, כי מתחם העונש ההולם בעניינה של הנאשמת נע בין ששה חודשי מאסר בפועל לבין שנתיים מאסר בפועל. עוד סברה ב"כ המאשימה כי ראוי להביא בחשבון את השיקול של הרתעת הרבים.

8.                  באשר לנסיבותיה האישיות של הנאשמת, נטען, כי אמנם היא הודתה במעשים, נטלה חלק בהליך טיפולי, ויש לה עבר פלילי שהוא ישן ואינו מכביד, אך המלצת שירות המבחן בנסיבות העניין אינה משקפת ענישה הולמת, ואינה מאזנת כראוי בין הנסיבות האישיות לבין הצורך בהגשת עיקרון ההלימה והשיקול של הרתעת הרבים. לפיכך, ביקשה המאשימה להטיל על הנאשמת עונש מאסר בפועל, ומאסר מותנה ארוך ומרתיע.

טיעוני הנאשמת לעונש:

9.                  ב"כ הנאשמת עמדה על הודאתה של הנאשמת בעבירה שביצעה, על החרטה, ונטילת האחריות מצדה על המעשים. עוד עמדה על התהליך הטיפולי הממושך אותו הנאשמת עוברת כפי שמשתקף בתסקיר שירות המבחן, על רקע יכולותיה הדלות ומצבה המורכב של המשפחה. כמו-כן, בתסקיר נקבע כי ההליך הפלילי בשילובו עם האפיק הטיפולי מלמד על סיכון נמוך להישנות ביצוע עבירות והפעלת אלימות כלפי ילדי הנאשמת בעתיד. ב"כ הנאשמת הציגה אסופה של מסמכים התומכים ביעילות האפיק הטיפולי בעניינה.

10.              באשר למתחם הענישה ההולם ולנסיבות ביצוע העבירה, טענה ב"כ הנאשמת, כי הרקע לביצוע העבירה היה רצונה של הנאשמת להתמודד עם האתגר ההורי, התמודדות שגויה שנבעה מחוסר בכלים נכונים, מפער אישי ותרבותי ומדפוס התמודדות פסול. כמו-כן, הרקע הדל של המשפחה וקשיים אובייקטיביים מהם היא סובלת, השפיעו גם הם על התנהגותה. הנאשמת הביעה הזדהות עם הכאב של בנה, חרטה ונרתמה לשיפור התנהגותה. כמו-כן, מדובר באירוע בודד שלא נשנה. הסנגורית הפנתה לפסיקה של בתי-המשפט המצביעה על הטלת עונשים מותנים וטיפוליים גם במקרים בהם בוצעו מספר עבירות או עבירות מרובות, וגם כאשר האלימות הייתה חמורה יותר מכפי שבמקרה דנן, או מתמשכת. לטענתה, נסיבות המקרה דנן מחייבות התייחסות מתאימה, וקביעת מתחם ענישה הנע בין מאסר מותנה ובין מאסר בפועל בעבודות שירות.

11.              באשר לנסיבותיה האישיות של הנאשמת, נטען כי הן מטות את הכף לטובת קביעת עונש ברף התחתון של המתחם. ככלל, הנאשמת מתפקדת כאם מסורה, וכאחראית העיקרית על ילדיה. גזירת עונש חמור עלולה להוביל לפגיעה קשה בבני המשפחה ובראשם הקטין, שעלול להיענש פעם נוספת בכך בגין מעשי אימו. עוד עלולה להיגרם למשפחה פגיעה כלכלית קשה באם הנאשמת תישלח למאסר. נטילת האחריות ומאמצי התיקון מצד הנאשמת, ושיתוף הפעולה של עם רשויות הרווחה, גם הם מטים את הכף לקולה. לפיכך, ביקשה ב"כ הנאשמת מבית-המשפט כי יאמץ את המלצת שירות המבחן בעניינה של הנאשמת ויקבע לה עונש מאסר מותנה בשילוב עם צו מבחן.

12.              הנאשמת, בדבריה בבית-המשפט, מסרה כי היא מתנצלת על מה שקרה ולא תחזור על המעשים שוב.

דיון:

13.              התופעה של אלימות במשפחה היא תופעה חמורה, הגוררת בצידה תוצאות קשות כלפי נפגעי העבירה, הן מהבחינה הרגשית והנפשית והן מהבחינה הפיזית. הפניית אלימות כלפי בן משפחה פוגעת בכבודו של אדם, בתחושת הביטחון שלו, בשלמות התא המשפחתי וביכולת לנהל חיים שלווים ומוגנים. בפסיקת בית-המשפט העליון נקבע, בהקשר זה, כי אל לו למשפט להיעצר על מפתן הדלת, שכן ביתם של כל איש ואישה, ילד וילדה, צריך להיות מבצרם (ע"פ 269/12 פלוני נ' מדינת ישראל, 18.10.12).