החלטה
בקשה למחיקת עתירה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית.
רקע הבקשה הוא עתירת המשיבים (להלן: "המשיבים" או "העותרים") להורות למבקשים לחבר את מגרש 552 בכפר חב"ד, עליו הם בונים ביתם לתשתית המים ביישוב.
תמצית טענות המבקשים היא, כי ענייני מים מסורים לבית הדין למים בלבד ואין לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בהם, שכן המדובר בסמכות ייחודית, הדורשת מומחיות. לטענתם, טענות בדבר חיבור למערכת הולכת המים כגון אלו שמעלים העותרים יש להפנות תחילה לספק המים, וככל שהפנייה לא נענית, יש לפנות בהתאם לסעיף 34 לחוק המים, תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המים" או "החוק") לרשות הממשלתית למים, לביוב ולניקוז (להלן: "הרשות הממשלתית"), שהחלטותיה נתונות לערעור לפני בית הדין לעניני מים.
מנגד תמצית טענות המשיבים היא כי חוק המים אינו חל על עניינם, שכן הם אינם דורשים הקצאת מים או אספקת מים, שבו עוסק סעיף 34 לחוק אלא חיבור פיזי לתשתית, הא ותו לא. כמו כן טוענים הם כי סעיף 35 א לחוק (אשר מצוטט על-ידי המשיבים כחלק מסעיף 34 לחוק) עניינו במתן הוראה לבעלים, למפעיל או למחזיק בתשתית מים לספק שירותי תשתית למפיק או לספק מים אחר ומכיוון שהעותרים הם צרכנים פרטיים, ועל-פי תשובת המשיבים לעתירה, המשיבים אינם ספקי מים, החוק אינו חל כלל במקרה דנן. לכן, לטענתם, אין לבית הדין לענייני מים סמכות לדון בתובענה.
עוד מוסיפים וטוענים המשיבים, כי על-פי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958, ועל-פי חוק העזר לעמק לוד (אספקת מים), תשמ"ח-1988, חלה על המבקשים חובה לחברם לתשתית המים. לדברי המשיבים, הם פנו אל המבקשים מתוקף תפקידם המנהלי כרשות מקומית, ועל כן החלטתם שלא לחבר את המשיבים לתשתית המים נופלת לגדר "החלטה של רשות" כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 ומשכך יש לבית משפט זה סמכות להכריע בעתירה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובאסמכתאות שהובאו לפני, החלטתי לדחות את הבקשה.
אכן, רוב ענייני המים במדינת ישראל מוסדרים בחוק המים, שמטרתו, בין השאר, היא לעצב באופן כולל את המדיניות החוקית לניהול משק המים בישראל. בין סעיפי החוק מצויות הוראות בדבר הפקה ואספקה של מים, וכן סמכויותיו של בית הדין לענייני מים, הרלוונטיות לענייננו.
בחינת הנושאים הנדונים בבית הדין למים, כמפורט בסעיף 34 לחוק מלמדת, כי המדובר בעניינים הנוגעים לאספקת המים, על איפיוניה השונים ולא לענייני התשתית. כך ס"ק א' עוסק בצווים לאספקת מים, ס"ק ב' עניינו התשלום לספק המים, ס"ק ג' וד' עוסקים בדרך הספקת המים והפסקתה, וס"ק ה' מגדיר מהם תנאי האספקה – כמות המים, הקרקע לה מסופקים המים, נקודת ההספקה, מידת הלחץ, זמני האספקה ושיעוריה, איכות המים ומחיר המים.
בניגוד לאמור בסעיף 34 בדבר סמכויות בית הדין למים, נותרה עניינה של תשתית הולכת המים המצויה ברשויות המקומיות, באחריות הרשות המקומית.
משעתירתם של המשיבים - העותרים, (כמוצהר על ידם מפורשות בסעיפים 12 ו- 29 לכתב תשובתם וכן בסעיפים א' – ג' לעתירתם) מתמצית אך ורק בחיבור הפיזי לתשתית, בלא שעותרים הם כלל להקצאת מים או לאספקת המים, לא נראה כי מוקנית לבית הדין למים הסמכות לדון בה, אלא יש לדון בעניין זה במסגרת שלפני, זאת עפ"י הדין הקיים המטיל את חובת חיבור התשתיות על המבקשים [פקודת העיריות (אספקת מים) 1936, צו המועצות המקומיות מועצות אזוריות) התשי"ח 1958 וסעיף 2 לחוק העזר לעמק לוד (אספקת מים) תשמ"ח 1988].
גם בחינת הוראות סעיפים 35 ו- 35א' לחוק המים, אליהם מפנים המשיבים מלמדת, כי אלה אינם רלוונטים לענייננו. סעיף 35 עניינו המשכיות האספקה ועוסק בהמשך הספקת מים לצרכן, ואילו עניינו של סעיף 35 א', נוגע למערכת היחסים שבין ספקי מים וחיוב ספק מים אל מול ספק אחר ולא נוגע לצרכנים פרטיים.
זאת ועוד, בהתאם לתגובת המשיבים לעתירה (ס' 73 לתגובתם לעתירה), וכמופיע בדברי ב"כ בפרוטוקול הדיון מיום 5.1.12 (עמ' 1 ש' 10) ומיום 21.1.13 (עמ' 3 ש' 11), טוענים הם כי אינם רשות מים ו/או ספקי מים. המשתמע מטענתם זו הוא, כי אין לכאורה תחולה לחוק המים ואין סמכות דיון לבית הדין למים, זאת בשל העובדה כי המדובר במערכת יחסים מול ספקי מים, ועל כן הוראות החוק והכללים הנגזרים ממנו, אינם חלים על יחסים אלה.
משהמחלוקת המובאת לפני נוגעת אך לשאלת התשתית גרידא, לא מצאתי מקום לקבוע כי זו אינה בסמכות בית משפט זה. ככל שתועלה בקשה שעניינה אספקת המים עצמה, תידון שאלת הסמכות לגופה, תוך שאניח לשאלה העתידית, ככל שתועלה כזו כלל, להתברר במועדה.
הבקשה לסילוק העתירה בשל העדר סמכות נדחית איפוא.
המבקשים ישלמו הוצאות המשיבים בגין הליך זה, בסך של 5,000 ₪.
ניתנה היום, ח' ניסן תשע"ג, 19 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.