החלטה
בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 17,000,000 ₪.
על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע נטל שלא כדין מקופתה של התובעת, חברת גולן מלאכת מחשבת (1997) בע"מ (להלן: "החברה"), סכום של 17,000,000 ₪ בעת שהיה בעל השליטה בחברה והמנכ"ל שלה, ועל כן שומה עליו להשיבו לחברה.
עוד טוענת החברה כי הנתבע הודה בכתב, במספר הזדמנויות, בנטילת הסכום הנ"ל ובחובתו להשיבו לחברה, אלא שבפועל הוא לא עשה כן עד עצם היום הזה.
הנתבע טוען להגנתו, במסגרת בקשת הרשות להתגונן שהגיש, כי בעלי השליטה הנוכחיים בחברה, שרכשו ממנו את מניותיו בחברה, התחייבו כלפיו במסגרת הסכם מיום 14.10.2009 (להלן: "ההסכם"), כי השבת הסכום שנטל מן החברה תיעשה בהתאם להתפתחות ההליך הפלילי שהוגש נגד הנתבע בגין הכספים שנטל, ובעיתוי המתאים מבחינתו, וכי בעלי השליטה התחייבו בגדרו של אותו הסכם לשלם לנתבע סך השווה ל- 73.04% מהסכומים אותם יחזיר לחברה. במסגרת אותו הסכם, כך טוען הנתבע, הפקידו בעלי השליטה בידיו הנאמנות של עו"ד יוסי כהן, בא כוחם של בעלי השליטה ומי שמייצג את החברה בהליך הנוכחי, שיק חתום על החלק, על מנת להבטיח את תשלום הסכום המגיע לנתבע מידיהם של בעלי השליטה. דא עקא, לימים נודע לנתבע כי בעלי השליטה ביטלו את השיק וכן נתנו לנאמן הוראה שלא לעשות בו שימוש, תוך התכחשות להתחייבותם לפי ההסכם. לדידו של הנתבע, בד בבד עם השבת סכום של 17,000,000 ₪ לחברה, הוא זכאי לקבל מידי בעלי השליטה בחברה סכום נגדי של 12,500,000 ₪, המהווה 73.04% מהסכום אותו עליו להשיב לחברה. מוסיף הנתבע וטוען כי בעלי השליטה, במו ידם, מסכלים את ביצועו של ההסכם ואת השבת הסכום שנטל מן החברה. עוד טוען הנתבע כי התביעה הנוכחית אינה אלא שימוש לרעה בהליכי משפט.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות, שמעתי את עדותו של הנתבע שנחקר על תצהירו וכן את סיכומי הצדדים בעל פה, באתי לכלל מסקנה כי טענותיו של הנתבע אינן מגלות כל הגנה מפני התביעה וכי דין בקשת הרשות להתגונן להדחות, הכל כמפורט להלן.
ראשית לכל, הנתבע אכן הודה בכתב, לפחות בשלוש הזדמנויות, בכך שעליו להשיב לחברה סך של 17,000,000 ₪ שנטל ממנה שלא כדין: ראה ס' 13 ו- 14 לתצהיר שהגיש במסגרת תיק ה"פ (ת"א) 10- 04- 32100, מכתב מיום 10.7.2006 שצורף כנספח ב' לכתב התביעה וכן מכתב מיום 5.1.2010, מוצג מש/2.
נקדים ונאמר עוד, כי אין בפיו של הנתבע כל טענת הגנה לגבי סכום של 4,500,000 ₪, המהווה את ההפרש בין החוב בסך של 17,000,000 ₪ שהנתבע מודה בקיומו, לבין הסכום של 12,500,000 ₪ שלטענתו הוא זכאי לקבל מידי בעלי השליטה בד בבד עם פרעון חובו לחברה.
מעבר לכך, לגופו של ענין, כל טענותיו של הנתבע מכוונות הלכה למעשה נגד בעלי השליטה בחברה, ולא נגד החברה עצמה. טענות אלה כוחן יפה במסגרת הליך משפטי של הנתבע נגד בעלי השליטה, אם יסרבו לפרוע את חובם לאחר שהנתבע ישיב לחברה את הכסף שנטל ממנה, ולא במסגרת ההליך הנוכחי. במילים אחרות, גם אם אניח כי בעלי השליטה מחוייבים לשלם לנתבע סך של 12,500,000 ₪ מיד עם פרעון חובו של הנתבע לחברה, הרי שזהו ענין שבין הנתבע לבין בעלי השליטה. החברה עצמה מעולם לא התחייבה כלפי הנתבע לשלם לו סכום כלשהו מתוך חובו כלפיה, וגם אין כל סיבה שתעשה כן, באשר אין חולק שהנתבע נטל מן החברה כספים ועליו להשיבם לידיה.
זאת ועוד, עיון בהסכם עליו מבוססת הגנתו של הנתבע מגלה כי אין בו כל הסכמה של בעלי השליטה, שלא לומר של החברה (שכלל אינה צד להסכם), לפיה הנתבע יפרע את חובו מתי שרק ירצה. כל שנקבע לענין זה בס' 9 להסכם הוא שיכול שהנתבע יזרים לחברה סכום של עד 20,000,000 ₪ וכי במקרה כזה ישפו אותו בעלי השליטה בשיעור של 73.04% מהסכום האמור. הטענה כאילו מי שנטל כספים שלא כדין מהחברה, יוכל להחזירם מתי שרק ימצא לנכון, היא טענה מופרכת על פניה וחסרת כל אחיזה בדין או בעובדות מקרה זה. טענה זו גם אינה עולה בקנה אחד עם התחייבותו של הנתבע מיום 5.1.2010 (מוצג מש/2) לשלם לחברה את חובו כלפיה תוך שבעה ימים מיום שתאשר לו כי בכך יש משום סילוק סופי של טענותיה כלפיו.
גם הטענה לפיה אומד דעתם של הצדדים להסכם היתה שהנתבע ישלם לחברה רק 4,500,000 ₪, אינה מבוססת, שכן הדבר עומד בניגוד מוחלט למה שנקבע בהסכם עליו מסתמך הנתבע, איננו מתיישב עם הדין הכללי המבחין בין רכושה של החברה לבין רכושם של בעלי השליטה בה, ואיננו עולה בקנה אחד עם העובדה שהחובה המוטלת על הנתבע להשיב לחברה את מה שלקח ממנה, אינה יכולה להיות מושפעת כהוא זה מאומד הדעת של צדדים להסכם, שהחברה כלל אינה צד לו ואינה מחוייבת על פיו.
עוד יש לציין כי הנתבע אכן הגיש תביעה נגד בעלי השליטה, בה עתר לביטולו של ההסכם (ה"פ (ת"א) 10- 04- 32100). ביום 22.7.2010 נדחתה התביעה. בית המשפט (כב' השופט מ' יפרח) דחה את כל טענותיו של הנתבע, וקבע, בין השאר, כי בעלי השליטה דווקא הודיעו לנתבע כי הם נכונים לקיים את התחייבותם כלפיו, ומכאן שהנתבע, ולא הם, הוא שהפר את ההסכם, ועל כן לא היה רשאי להודיע על ביטולו (ס' 42- 44 לפסק הדין). עוד קבע בית המשפט כי חיובו של הנתבע וחיובם של בעלי השליטה כלפי הנתבע הם חיובים מותנים, כאשר תחילה על הנתבע להפקיד בידי החברה את הסכום של 17,000,000 ₪ ורק לאחר מכן על בעלי השליטה להשיב לו סכום של 12,500,000 ₪ (ס' 45 לפסק הדין). מדובר בפסק דין חלוט, הואיל ולא הוגש עליו ערעור. קביעותיו של בית המשפט מהוות השתק פלוגתא בהליך שבפניי, כך שהשאלה מי הפר את ההסכם ובאיזה אופן יש לבצע את החיובים על פיו, כבר הוכרעה ולא ניתן להדרש לה בשנית.
הנתבע העלה בסיכומיו בעל פה שלל טענות נגד בא כוחה של החברה, עו"ד יוסי כהן, שעניינן ניגוד עניינים בו הוא מצוי כביכול, בין האינטרס של החברה לבין האינטרס של בעלי השליטה בה, שגם אותם הוא מייצג בהליכים אחרים, אך מעבר לכך שמדובר בהרחבת חזית, הרי שטענות אלה אינן מועילות לבסס הגנה מפני התביעה, שכן אין עסקינן בשאלה האם עו"ד יוסי כהן מצוי בניגוד ענינים, אלא בשאלה האם הנתבע חייב להשיב לחברה את מה שנטל ממנה שלא כדין. הוא הדין בענין הטענה הנוספת של הנתבע, לפיה בעלי השליטה של החברה פועלים שלא לטובתה, שכן טובת החברה מחייבת העתרות להצעתו של הנתבע לפיה יפקיד ערבות בנקאית בסכום התביעה, ובלבד שזו לא תמומש עד אשר בעלי השליטה בחברה ישלמו לנתבע תוך פרק זמן קצר סך של 12,500,000 ₪. גם טענה זו אין בכוחה להדוף את התביעה, שכן זכותה של החברה לקבל לידיה את הכספים שניטלו ממנה שלא כדין, בלא קשר להתחייבות בעלי השליטה בה, שניתנה בשמם שלהם, לשלם לנתבע סכום של 12,500,000 ₪ לאחר שהנתבע יפרע את חובו לחברה.
סוף דבר, בקשת הרשות להתגונן- נדחית. החברה זכאית ליטול פסק דין כמבוקש בכתב התביעה. הנתבע ישלם לחברה הוצאות הבקשה בסך 7,500 ₪.
ניתנה היום, י"ג שבט תשע"א, 18 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.
חגי ברנר, רשם
ביהמ"ש המחוזי ת"א