מהות הערעור
1. שלושה ערעורים מאוחדים על שומות עפ"י מיטב השפיטה שהוצאו למערער ע"י המשיב לשנים
1995-2002, ובכלל זה על השומה בצו לפי סעיף 147 לפקודת מס הכנסה (להלן: "
הפקודה"), שהוצאה לו על ידי המשיב לשנת המס
1999.
ביסוד השומות מונחת עמדת המשיב, לפיה המערער הוא
עוסק במקרקעין ולכן עסקאותיו בשנים הרלבנטיות חייבות במס הכנסה לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: - "
הפקודה"). העסקאות העיקריות שבהן עוסקת השומה לפי אזורן הן: שנת
1995 - פרויקט
בני עייש; שנת
1996 - בנין דירות למגורים ב
כובשי קטמון; שנת
1997 -
רמת בית שמש; שנת
1998 - כביש
בגין (
גולדה); שנת
2000-2002 - הכנסות מדמי שכירות
רמת בית שמש; שנת
2002 -
גבעת שאול. לפי עמדת המשיב, יש לדחות מכל וכל את הטענה, לפיה עיסוקו של המערער הוא
טוען רבני.
2. בערעור עלו לדיון שתי שאלות עיקריות.
האחת, נוגעת למהות עיסוקו של המערער ולגבי אופי הכנסותיו, כאשר לשיטת המשיב, כאמור, המערער הוא עוסק במקרקעין, ויש למסות את הכנסותיו מהעסקאות שבשומה בהתאם לכך.
השנייה, האם עומד כנגד עמדת המשיב
הסכם פשרה אשר חתם המערער עם מנהל מיסוי מקרקעין, ביום
24.1.12, שמונה שנים לאחר שהמערער הגיש ערעור על הצווים בהם עסקינן (להלן: "
הסכם הפשרה").
אדון תחילה בשאלה ה
שנייה, מאחר שקבלת עמדת המערער בה, מייתרת את המשך הדיון בשאלה הראשונה, למצער בחלק מהסוגיות שעלו לדיון בתיק.
יצוין, כי לנוכח טענה לפיה יש לפסול הודעות של עורכי-דין אשר עבדו עבור המערער ונחקרו ע"י המשיב בעניינן, המשיב קיבל המלצתי מיום
14.2.12 כי לא יבקש להסתמך על דברי עורכי-הדין, ולכן שאלה זו הוסרה מעל הפרק.
הסכם הפשרה
3. המערער טען, כי לפי
הסכם
הפשרה התשלומים שהמשיב רואה כהכנסותיו חויבו בתשלום מס שבח. הסכם הפשרה קובע מפורשות בסעיף 11, כי השומות
"סופיות
וחלוטות",
ומדובר בהסכם מחייב לכל דבר ועניין. לשיטת המערער, הובהר בהסכם הפשרה שהסכומים שקיבל המערער בגדר עסקת
גבעת שאול ועסקת כביש
בגין חייבים בתשלום מס שבח בלבד. בסיפא של ס'
11 נאמר, כי "
השומות הינן סופיות וחלוטות בכפוף לאמור בסעיפים 4-5", ומכאן שההסכם הגביל את אפשרות התיקון של השומות לנסיבות המפורטות בסעיפים 4-5 להסכם, שלא התקיימו. המערער, מדגיש כי במסגרת הסכם הפשרה הסכים המערער לוותר על טענות שהעלה בבית המשפט העליון ולהגיע להסכם עם רשויות המס, לפיו ישלם כסף רב, והכל בכדי לסיים עניין זה באופן סופי וחלוט, כפי שנקבע מפורשות בהסכם הפשרה.
עפ"י טענות המערער, ניסיונו של המשיב להתנער מהסכם הפשרה, מנוגד לדין והינו בלתי ראוי בעליל. המערער הוסיף, כי עמדת המשיב נגועה בחוסר תום לב לנוכח העובדה שהסכם הפשרה נחתם כאשר היה תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון ערעור על פסק-דין שניתן בעניין כביש
בגין. עפ"י הנטען, המערער היה מוכן לסגת מהערעור שהגיש ואף לשלם סכום כסף משמעותי בפשרה רק מהטעם שהסכם הפשרה קבע מפורשות כי השומות "
סופיות
וחלוטות". עוד טען המערער, כי הסכם הפשרה נכרת בין הצדדים כאשר רשויות המס ייוצגו בידי הגורמים המוסמכים מטעמם באמצעות פרקליטות המדינה, ולכן אין זה מתקבל על הדעת שהמשיב טען בערעור כי הסכם הפשרה לא נוגע אליו, כאילו הסכם הפשרה נכרת עם רשות מיסים "מעולם אחר", במיוחד על רקע נסיבות כריתת ההסכם; מועד חתימתו; ולשונו המפורשת.
4. המשיב טען מנגד, כי אין מדובר בהסכם שנערך עמו. ההסכם התייחס לשומות
מס שבח בלבד, נחתם על רקע ערעורים בנושא מס שבח, ואינו עוסק בערעורי מס הכנסה שהיו תלויים ועומדים במועד בו נחתם ההסכם. המשיב הדגיש, כי ההסכם מפרש מהן השומות שהמחלוקות לגביהן נסתיימו בציינו את השומות ואת מספרי הערעורים (תיקי בית המשפט) שהסתיימו, והובהר בו, כי מדובר בשומות
מיסוי מקרקעין בלבד, כאשר המערער היה מודע לכך שתלויות ועומדות שומות מס הכנסה שלגביהן מתנהל הדיון בבית משפט זה. עוד ציין המשיב, כי המערער מחק ערעור על ועדת ערר באחד מתיקי מס שבח במסגרת ההסכם, ובאופן זה נעשה פסק הדין שנתנה הועדה לגביו חלוט. פסק דין זה התייחס לטענת סף, לפיה על שומות מס השבח להתבטל בשל הליכים כפולים: שומת
מס שבח ושומות
המקדמות של מס הכנסה, שהוצאו במקביל ע"י שני אגפי המס ללא תיאום מוקדם ביניהם. בפסק הדין נדחתה הטענה, תוך שצוין כי בחוק ובעקבותיו הפסיקה, נקבע שמכירת נכס, הנתונה לחיוב במס הכנסה, פטורה ממס שבח, וכי תשלום מס השבח מהווה מקדמה ע"ח מס הכנסה ולא יהא כפל תשלום. טענה זו, לא הוכחשה ע"י המערער.
5. עוד הדגיש ב"כ המשיב, כי בע"א 9412/03, 10398/03
עמי חזן נ. פקיד שומה נתניה פ"ד נט(5) 538 (2005) (להלן: פסק-דין "
חזן") קבע בית המשפט העליון, כי פקיד השומה הוא בעל הסמכות לסווג עסקה, כעסקה
פירותית, כיוון שסיווג עסקה במקרקעין כ
הונית או
פירותית בוודאי נוגע לפקודה, ופקיד השומה הוא בעל הידע והמומחיות בשאלה זו, בפניו נחשפות כלל העובדות הרלבנטיות, והינו בעל הכלים לבירור ראוי ומקיף של השאלה.
6. המשיב הוסיף, כי לא ניתן לומר כי במקרה דנן נפגע אינטרס ההסתמכות של המערער כפי שטען בסיכומיו, מאחר ובמקרה דנן פקיד השומה התערב ב
זמן
אמתולפיכך למערער למעשה לא היה על מה להסתמך. כמו-כן, גם מנהל מיסוי מקרקעין הבהיר היטב כי שומתו הינה רק בבחינת מקדמה ע"ח המס, וכי הסמכות לקבוע אם מדובר בעסקה פירותית הינה של פקיד השומה. אם לא די בכך, הדבר אף מצא את ביטויו המובהק בפסק הדיו של ועדת הערר כפי שצוין לעיל.
הוכחה נוספת להיעדר הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המערער עלתה לשיטת ב"כ המשיב, מהעובדה כי לאחר שהמערער הגיע להסכם הפשרה מול מנהל מיסוי מקרקעין, הוא פנה למשיב וביקש לנסות לסיים את התיק בפשרה מול המשיב, כעולה מחקירתו בערעור שלפני -
"ש.
תסכים
איתי,
שכמו
שאמרת
בישיבה
האחרונה,
שפניתם
אלי
וביקשתם
בואו
ננסה
לסיים
ושרוב
הכסף
שולם
במס
שבח,
נכון?
ת
:
כן.
ולכן
שלחנו
לך
הצעה
נדיבה
מאוד.
הם
כפו
עליי
ללכת
ולכתוב
מספרים
שלא
מקובלים
עלי
.
"
(עמ' 120 לפר').
