גוטמן פרנק ואח' נ' טרומפ ואח'

פסק דין

מבוא – העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת –

בין התובעים כרוכשים לבין הנתבעים כמוכרים, נחתם ביום 8/6/07 הסכם למכירת זכויותיהם של התובעים בבית צמוד קרקע במושב באר טוביה הבנוי על מגרש מספר 113 בשטח של כ – 992 בגוש 319 חלקה 65 ואשר הזכויות בו נרשמו במנהל מקרקעי ישראל (להלן:"הבית" ולהלן:"הסכם המכר").

אין חולק כי בהתאם לרישומי מנהל מקרקעי ישראל , עובר למכירה, שטח הבית הרשום היה 187.61 מ"ר.

אין חולק כי במסגרת הסכם המכר נקבעו על ידי הצדדים, תניות כדלקמן הרלוונטיות לתביעה בפני:

כך, בסעיף 6 להסכם הצהירו הנתבעים כדלקמן:

"המוכרים מצהירים כי לא ידוע להם על פגם נסתר בממכר וכי לא ביצעו בממכר ו/או במגרש כל עבודות בניה ללא היתר..."

בהואיל השביעי להסכם המכר הצהירו התובעים כי:

"הקונים ראו את הממכר וסביבתו, במצבם הנוכחי, בדקום ומצאום מתאימים לצורכיהם ומטרותיהם , בדקו את זכויות המוכרים בממכר, יודעים את ייעודו של הממכר, על פי בדיקה ברשויות התכנון והבניה ובמשרדי המועצה האיזורית באר טוביה, והביעו את רצונם לרכוש את הממכר במצבו הנוכחי הפיזי והמשפטי , וכי הם מוותרים על כל טענת ברירה מחמת מום או מחמת ראיה או מכל סיבה אחרת, מלבד מומים שהמוכרים ידעו עליהם ולא גילו אותם לקונים".

אין חולק כי לאחר העברת הזכויות בבית על שמם של התובעים, ביקשו התובעים להוסיף שטח בנוי על שטחו של הבית ומשכך, פנו והגישו תוכניות למנהל מקרקעי ישראל לשם קבלת אישור לבניה כאמור.

אין חולק כי לאחר הגשת התוכניות קיבלו התובעים מאת מנהל מקרקעי ישראל דרישה לתשלום סך של 123,789 ₪ וזאת, הואיל ומנהל מקרקעי ישראל חישב את שטח התוספת לבית ב – 51 מ"ר.

טענות הצדדים:

לטענת התובעים, בניגוד להצהרת הנתבעים ולפיה לא ביצעו כל בניה ללא היתר, הרי ששטח הבית כפי שנמכר להם בפועל היה 225 מ"ר – כלומר 37.39 מ"ר מעל השטח הרשום במנהל מקרקעי ישראל. בנסיבות אלו, לטענת התובעים, הרי שעל הנתבעים לשאת בתשלום החלק היחסי בתשלום אשר נדרש מהם על ידי מנהל מקרקעי ישראל, באופן שהתשלום בו ישאו יגלם את השטח העודף אשר הוסתר מהם על ידי הנתבעים. כבר בשלב זה יצויין כי במסגרת התביעה, העמידו התובעים את סכום ההפרש כאמור על סך 90,754 ₪. ואולם במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעם הופחת הסכום לסך של 54,079 ₪ .

הנתבעים מצידם טוענים, בהסתמך על ההואיל השביעי להסכם המכר(אשר הובא בסעיף 4 לעיל), כי הנתבעים מנועים מהעלאת כל טענה הנסבה על הממכר. זאת ועוד, לטענת הנתבעים, במועד בו מכרו את הזכויות בבית, שטח הבית הכולל עמד על 187.61 מ"ר ולכלל שטח זה ניתן היתר בנייה כדין. עוד טוענים הנתבעים כי לא בוצעה על ידם כל בניה נוספת אלא בהתאם להיתר הבניה אשר ניתן לממכר . הנתבעים מוסיפים וטוענים כי השטח הנוסף, כפי הנטען על ידי התובעים, נובע מבניה אשר בוצעה על ידי התובעים עצמם ומשכך, עליהם לשאת בתשלום בגינה. זאת אף זאת, לחילופין טוענים הנתבעים כי לא קיבלו כל דרישה מאת התובעים באשר לתשלום בזמן אמת וזאת, טרם ביצוע התשלום על ידי התובעים למנהל מקרקעי ישראל. בהקשר זה מוסיפים הנתבעים וטוענים כי התובעים פעלו ברשלנות עת לא הגישו כל השגה על שומת המנהל בגין דמי ההיוון אשר נדרש על ידי מנהל מקרקעי ישראל. לאור האמור, לטענת הנתבעים דין התביעה להידחות.

במסגרת דיונים אשר נערכו בפני, העידו מטעם התובעים – התובע 2, האדריכל מר רם ערמון והמודד מר חגי כספי ומטעם הנתבעים – הנתבע 2 ושמאי והמקרקעין והנדסאי הבניין שחר חורי.

השאלה במחלוקת :

המחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלה מה היה גודל הבית נשוא הסכם המכר במועד בו נמסר לתובעים- דהיינו – האם הוא, כטענת התובעים גדול מ – 187 מ"ר או שמא הוא – כטענת הנתבעים – בגודל של 187 מ"ר.

לאחר בחינת הראיות והעדויות מטעם הצדדים, הנני סבורה כי התובעים כשלו מהוכחת טענתם, דהיינו כי שטח הבית כפי שנמכר להם היה גדול משטח של 187 מ"ר ומשכך, כי דין תביעתם להדחות ולהלן יפורטו טעמי.

דיון והכרעה:

עיון בטענות התובעים מעלה כי – לטענתם – עת רכשו את הבית, ביקשו לבצע תוספת בנייה לבית ומשכך, פנו לשם הכנת תוכניות לקבלת היתר.