אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> גוטליב ואח' נ' נציגות בית ברח' אברהם בויאר 20 ואח'

גוטליב ואח' נ' נציגות בית ברח' אברהם בויאר 20 ואח'

תאריך פרסום : 11/02/2014 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
8641-12-09
05/02/2014
בפני השופט:
אהוד שוורץ

- נגד -
התובע:
1. יעקב גוטליב
2. צפורה גוטליב

הנתבע:
1. נציגות בית ברח' אברהם בויאר 20
2. תל-אביב
3. אייל אלחדף
4. תמר זיו
5. ערן ארליכמן
6. הילה תמיר בלומנפלד
7. חנה כהן

פסק-דין

פסק דין

כללי

בפניי תביעה שעניינה שימוש במקרקעין וסילוק מטרד, וכשהסעדים המבוקשים הנם פיצוי בסך של 89,456.25 ₪ וכן מתן צו עשה.

התובעים 1 ו- 2, הנם זוג נשוי, המתגורר בדירה הממוקמת בקומה השמינית ובמפלס הפנימי לקומה התשיעית בבית משותף ברח' אברהם בויאר 20, בתל אביב. בבניין קיימות שתי מעליות אשר מנועיהן ממוקמים בחדר המעליות, הנמצא בסמוך לחדר השינה של התובעים. הנתבעת 1, הנה נציגות הבית המשותף ואילו הנתבעים 2-6, הנם חברי נציגות הבית המשותף, הנוכחית ובעבר.

טענות הצדדים

התובעים טוענים כי לאורך שנים הם סובלים מנזקי רעש טורדני מן המעליות, במשך שעות היום והלילה, המונע מהם מיצוי איכות חייהם, וגורם להם סבל רב עקב קשיי שינה, חוסר שקט, וטרדה בניהול ענייניהם בדירתם ושימוש בה ככל אדם סביר.

נטען כי לאורך השנים פנו התובעים מספר פעמים לנציגות הבית, בבקשה לברר את מקור הרעש מחדר המעליות וכן לערוך בדיקת המנועים. פנייתם הראשונה של התובעים נעשתה בחודש ינואר 2008, ביום 04.05.2008, פנו התובעים לנתבעת 1 בטענה כי חברת המעליות לא קיימה את אשר הבטיחה, וכי לא בוצעו התיקונים הנדרשים למניעת הרעש. התובעים טוענים כי למרות הפניות האמורות ופניות רבות נוספות, לא זכו לכל תגובה או התייחסות. משכך, החליטו התובעים לפנות באופן עצמאי לחברת שפר מעליות, בכדי שזו תפעל לאיתור מקור המטרד. בבדיקה שערכה חברת שפר, עלה כי מקור הרעש הנו בווסת המהירות במעלית מס' 2.

ביום 14.01.2009 פנתה הנתבעת 1 לחברת שפר לבדיקת המעליות ווסת המהירות. לאחר בדיקה זו, הודיעה חברת שפר לנתבעת 1, כי קיימת נקישה קלה מווסת המהירות של מעלית מס' 2, וכי קיימת אפשרות שנקישה זו תועבר ותוגבר על ידי התקרה והקירות, ובכדי לבטל נקישה זו, יש להחליף את הווסת. נטען כי משהתובעים נוכחו לראות כי הנתבעת 1 לא עושה דבר בכדי למנוע את הימשכותו של המטרד, פנו במכתבים נוספים לנתבעת 1, תוך שהם מתריעים בפניה על מחדלה והעדר המעש מצדה למניעת הרעש.

התובעים טוענים כי ביום 01.03.2009 נשלח אליהם מכתב מהנתבע 4 ולפיו, חוות הדעת שנתנה על ידי חברת שפר מעליות אינה קובעת חד משמעית שיש רעש, אלא, להיפך, על כן, מעוניינת הנתבעת בקבלת חוות דעת נוספת. נטען כי במכתב התשובה עמדו התובעים על דרישתם לסילוק המטרד, ועל אף חליפת המכתבים בין הצדדים, לא נעשה דבר מצד הנתבעים. התובעים טוענים כי הנתבעים העלו תרוצי סרק מדוע אין ביכולתם לסלק את המטרד, כמו מחסור בכסף בקופת הנציגות והיקף ההוצאה, וטענות סרק אישיות הקשורות לתובע 1, ולתקופת ניהולו את הנציגות.

נטען כי ביום 08.07.2009 פנו התובעים לחברת "שקט מהנדסים יועצים לאקוסטיקה ולבידוד תרמי" בבקשה ליתן חוות דעת נוספת, לעניין הרעש שמקורו במעליות. התובעים טוענים כי ממצאי חוות הדעת היו חד משמעיים ואף תמכו בטענותיהם. המהנדס עמוס יפה, מציין בחוות דעתו כי קיימים רעשים רבים ממעלית מס' 2 וכן ממעלית מס' 1, הנשמעים בבירור בחדר השינה של התובעים, ומפריעים במהלך כל שעות היממה, ובמיוחד במהלך שעות הלילה. נטען כי מר יפה קבע כי קיימת חריגה של 3 דציבלים מהתקן הקבוע בחוק, ומשמעותו של פער שכזה, הנו רעש שעוצמתו כפולה. במסגרת מסקנותיו, קובע מר יפה, כי הרעשים אינם מאפשרים איכות חיים סבירה בחדר השינה.

לאור האמור, טוענים התובעים כי מעשיהם של הנתבעים מהווים מטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין, וכי התעלמותם של הנתבעים עולה כדי עצימת עיניים, ורשלנות, כל זאת, מאחר ולא מנעו את הרעש והמטרד הבלתי סביר שנגרם לתובעים, לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין. נטען כי התובעים עוולו בכך שהפרו חובות חקוקות כמו תקנות למניעת מפגעים(רעש בלתי סביר) וכן הפרו את התקן הישראלי הנוגע לבידוד אקוסטי בבנייני מגורים. התובעים עותרים למתן צו עשה לביצוע התיקונים הנדרשים ולהפסקת המטרד, לתשלום מלוא סכום התביעה ועל סך 88,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. סכום זה, נובע ממכפלה של 8 שעות לילה ביממה (שליש יממה) ולמשך 22 חודשים, ממועד תחילת המטרד הנטען, בדמי שכירות ראויים לדירה, על פי מידע שניתן לתובעים בעניין, על ידי חברת תיווך. כמו כן עותרים התובעים לפיצוי בגין הסבל ועוגמת הנפש בשיעור שיקבע בית המשפט, ותשלום בגין חוות דעת המהנדס מטעמם בסך של 1456.25 ₪.

הנתבעים טוענים כי כבר בשנת 1996 התלוננו התובעים על הרעש הבוקע ממעלית הבניין המשותף, וכבר אז מיהרה הנתבעת 1 וביקשה מחברת שפר מעליות לבדוק את תלונת התובעים, בדיקה אשר לא העלתה דבר, מאחר ולא נמצא כל רעש חריג או ממצא הנוגע לבטיחות בנסיעת המעלית. נטען כי לאורך השנים בוצעו בדיקות שונות שלא העלו דבר, ואף לאחרונה, ביום 09.01.2009, פנו התובעים שוב בטענות שונות, בדבר רעש הבוקע ממעלית מס' 2 המפריע את מנוחתם. נטען כי טענות התובעים צומחות על רקע הדחתו של התובע 1 בשנת 2008, ברוב קולות, מנציגות הבית המשותף, בה כיהן משנת 2001. בהקשר זה, טוענים הנתבעים כי למרות היותו של התובע 1 חבר בנציגות הבית המשותף במשך שנים אלו, לא עשה דבר לטיפול בבעיה שמטרידה את מנוחתו ולתיקון וסת המהירות, וזאת על אף שבתקופה האמורה, בוצע שיפוץ של המעליות בסכום כולל של כ- 52,000 ₪. הנתבעים טוענים כי המעליות עברו גם בדיקות חיצוניות ושגרתיות, על ידי בודק מוסמך מטעם משרד העבודה, המהנדס פ. הראל, אשר לא ציין כל הערה בעניין ווסת המעלית.

נטען כי הנתבעים עשו כל אשר לאל ידם, בכדי ולהקל את סבלם של התובעים ובכדי לטפל בתלונותיהם, פעולות שאף התובעים הכירו בהן במסגרת כתבי טענותיהם. לדוגמא, ההוראה לעכב תשלומים לחברת המעליות עד לבירור ותיקון הנדרש, עמדתו של הנתבע 4, לפיה, אינו שולל על הסף את טענות התובעים בדבר הרעש אך מעוניין לקבל חוות דעת נוספת.

הנתבעים טוענים, כי חוות הדעת שהציגו התובעים הנה "חוות דעת מטעם", ומשכך, האובייקטיביות שלה מוטלת בספק. עוד נטען, כי קיימת אפשרות שבשל נסיבותיהם האישיות של התובעים, הנם בעלי סף רגישות מוגבר לרעשים. נטען כי בהתחשב באמור, נשאלת השאלה, מדוע התובעים לא העתיקו את חדר השינה לחדר אחר בביתם, רחב המידות, אשר אינו סמוך לחדר המעליות. נטען כי המעלית המדוברת קרובה יותר לדירת שכן אחר בבניין, ותמוה שהוא לא מסר כל תלונה בעניין הרעש. הנתבעים טוענים כי הנתבעת 1 פועלת בהתנדבות, ומטרתה לחיות ולגור בשכנות בבניין, ולא להתעסק מדי יום עם תביעות ומכתבים. נטען כי על התובעים חלה חובת הקטנת הנזק החוזית, ומשכך, ובנסיבות, ככל שלא תתקבל , הטענה להיעדר מטרד, היה עליהם לתקן את הנדרש בעצמם, תוך תביעת שווי התיקון לכל היותר.

לטענת התובעים, טענות הנתבעים בדבר קיומן של תלונות קודמות בעניין רעשים הבוקעים מהמעליות תוך ייחוסן לתובעים אינן נכונות, היות והתובעים כלל לא אוזכרו באותן תלונות אליהן מפנים הנתבעים. נטען כי העיסוק באותה עת, היה בהקשר של רעש שמקורו בתנועת המעליות ושעליו התלוננו דיירים אחרים, ולא כתוצאה מפעילות וסת המהירות. התובעים טוענים כי הנתבעים לא הגישו חוות דעת מומחה או בדיקות אובייקטיביות אחרות, הסותרות את ממצאי התובעים. נטען כי הגרסה לפיה התובע 1 הודח אינה נכונה, וכי התובע 1 אף לא כיהן כיו"ר הוועד בשנים הנטענות, אלא בשנת 2006. בתשובה לטענה בדבר שיפוץ המעליות בתקופה בה התובע 1 היה חבר ועד, נטען כי השיפוץ כלל החלפת לוח פיקוד בסך 52,000 ₪, וכי באותה עת, בה הוחלף לוח הפיקוד, וסת המהירות, שהוא מקור הבעיה נשוא התביעה, היה תקין.

דיון והכרעה

תביעה זו נסובה על מטרד רעש נטען מפעולת המעליות בבית המשותף, ומפר את מנוחתם ושלוותם של התובעים בדירתם, ובייחוד בחדר השינה, הסמוך לחדר המכונות של המעליות. המחלוקת בין התובעים לנתבעים, הנה באשר לאחריותם של הנתבעים להסרת המטרד באמצעות תיקון התקלה שהביאה להיווצרות הרעשים. הנתבעים חולקים על עמדת התובעים, וכופרים בקיום רעשים שבגדר מטרד לא סביר, כמו כן, טוענים כי בהיוועצות עם חברת המעליות ובודק מטעם משרד העבודה, עלה כי לא קיימת תקלה או כל רעש החורג מן הנורמה המקובלת.

במסגרת ההוכחות נחקרו העדים, התובע 1, מר פיני שפיר ומר עמוס יפה, מטעם התובעים, ומר ארליכמן ערן מטעם הנתבעים וכן המומחה לאקוסטיקה מטעם בית המשפט, ד"ר ראובן ברכה. בהמלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שביום 24.12.2012 ניתן לה תוקף החלטת בית משפט, ולפיה, התובעים יחליפו את ווסת המהירות במעלית, שיכול והוא הגורם למטרד הרעש נשוא התובענה, על חשבונם של התובעים, ובאמצעות חברת שפר מעליות. עוד נקבע כי בהסכמה הדיונית האמורה, אין משום הודיה בכל טענה או ויתור על כל זכות או זכאות, או להוות בסיס ראייתי להכרעה עתידית כלשהי כלפי מי מהצדדים בתובענה. הוסכם כי הווסת הישן יועבר לידי התובעים, שיחזיקו בו עד לסיום ההתדיינות בין הצדדים, וכאשר עלות ההחלפה או התיקון תשולם על ידי התובעים, ולא תיתבע בכל הליך אחר מהנתבעים, ולא תקוזז מתשלומים שוטפים של ועד הבית, למעט אם ינתן בתובענה זו פסק דין כנגד הנתבעים.

התובעים צרפו לכתב התביעה חוות דעת של מומחה מטעמם, המהנדס מר עמוס יפה, שהנו אקוסטיקאי מומחה. ביום 16.05.2010, ולאחר הודעת הצדדים לפיה הנם מבכרים את האפשרות לפיה ימונה מומחה מטעם בית המשפט על פני גישור, מונה מהנדס האקוסטיקה, ד"ר ברכה ראובן, כמומחה מטעם בית המשפט לצורך בחינת הטענות בדבר הרעשים האמורים.

בהחלטה שניתנה ביום 22.11.2010 בעניין בקשה לצירוף חוות דעת מגיבה מטעם התובעים לחוות דעת מומחה בית המשפט, נדחתה בקשתם בענין, אגב קביעה כי המומחה שמונה על ידי בית המשפט, לא היה מינוי מוסכם שמייתר חוות דעת קודמות, או שולל הצגתן בהמשך.

לאחר עיון בכלל החומר שהוגש, ביקור שערך במקום, בדיקות ומדידות, הגיע המומחה מטעם בית המשפט, למסקנות הבאות:

"7. סיכום

7.1 לפי תוצאות המדידות לעיל, כל אחת מהמעליות גורמת לרמת רעש מרבית שלא חורגת מהרמה המרבית המותרת לפי התקן 1004 חלק 3.

7.2 לפי התרשמותי בחדר המדידה(השינה), לא הצלחתי לזהות את הרעש של מעלית מס' 1. לגבי מעלית מס' 2 שמעתי נקישה קצרה ככל הנראה בזמן התאוצה (התחלת התנועה) של המעלית בקומה העליונה.

התרשמתי גם מרעש המעליות בחדר המכונות, כאשר הן הופעלו באופן מבוקר בנפרד. לא שמעתי רעש חריג כל שהוא. לפיכך, למרות שחברת התחזוקה של המעליות (ראה סעיף 5.2 לעיל) מייחסת את רעש הנקישה ממעלית מס' 2 לווסט המהירות שלה (הנמצא פיזית בחדר המכונות), נראה לי שמקור הרעש נובע ממנגנון ההתנעה בתא המעלית עצמו. לכן, במידה והוחלט על החלפת ווסט המהירות לשם מניעת הנקישה, מומלץ קודם לכך לבדוק את מנגנון ההתנעה בתא המעלית מס' 2".

יצוין שלאחר החלפת וסת המהירות על חשבון התובעים ולפי הסכמה דיונית מיום 24.12.2012, ביקשו התובעים, תוך ציון שבעיית הרעש המטריד נפתרה, להביא ראיות נוספות בענין, ובקשה זו נדחתה בהחלטתי מיום 12.06.2013 ולפיה, "...בנוסף, המחלוקת בתיק ולפי כתבי הטענות, איננה אם המטרד הנטען, רעש, לא קיים לאחר החלפת הוסת, אלא האם בטרם החלפתו היה מטרד כנטען בתביעה".

התובעים בסיכומיהם טוענים כי חוות הדעת שנתנה ע"י המומחה מטעמם עמוס יפה, העלתה כי מעלית מס' 2 ייצרה רעש העולה על הסף המותר בתקן 1004, 37.7 דציבלים, ואילו מעלית מס' 1 מייצרת רעש של 31 דציבלים. נטען כי הרעש הנו מטריד ובלתי סביר, וכאשר הרעש המצטבר של שתי המעליות יחד, עולה כדי 38.7 דציבלים, שהנו כמעט כפליים מהרעש המותר. בהתייחס לחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, מר ברכה, נטען כי גם לדידו, הרעש ממעלית מס' 2 הנו בגבול המקסימלי של תקן 1004, וכי כשנשאל לגבי הרעש של שתי המעליות יחדיו, השיב כי זה יהיה בשיעור של 36.4-36.5, כלומר, גבוה מהרעש המקסימלי המותר על פי התקן. עוד נטען, כי גם אם הרעש עומד בסף התקן בחלק מן הזמן, הרי שהנו מזיק ומטריד, ואינו בגדר רעש סביר, ובמיוחד לאור ביטויו כנקישה מטרידה ומונוטונית, ולאורך כל שעות היממה.

התובעים טוענים כי הנתבעים לא הגישו תצהיר גילוי מסמכים ולא גילו את מסמכיהם אלא עד מועד הגשתם בפועל לבית המשפט ומשכך יש להורות על פסילת הגשתן של ראיותיהם בכתב. נטען כי הנתבעים עוולו ברשלנות, מטרד ליחיד והפרת חובה חקוקה וכן הפרו התחייבות חוזית לתיקון הווסת. נטען כי יש לקבוע כי הרעש ממנו סבלו התובעים אינו בגדר רעש סביר, על כן, אי הסרתו מפרה את דרישות החוק. התובעים טוענים כי אף אם מדובר ברעש חלש או מונוטוני, מדובר ברעש בלתי סביר ומטריד. לעניין רלוונטיות תקן 1004 נוסח 1996, נטען כי יש לקבוע כי תקן זה יחול כתקן המחייב וכדבר החקיקה הרלוונטי לצורך הפרתה של החובה החקוקה, וזאת על אף שהמעליות בבניין נבנו קודם להתקנתו, מאחר והחלת התקן הנה סבירה, מידתית ונכונה ובמסגרת כללי ה-"good practice". נטען כי התובעים פנו בבקשה, לתיקון המטרד כבר בשנת 2007, וכ- 24 חודשים טרם הגשת התביעה, וכאשר לבסוף התיקון התבצע על חשבון התובעים, ועל פי הסכמה דיונית שהושגה בין הצדדים ובהמלצת בית המשפט. נטען כי עד למועד זה, לא היה באפשרות התובעים לסייע לעצמם בעניין, ומשכך, מתבקש בית המשפט לחייב הנתבעים, לשלם גם בגין כל ההוצאות שהוציאו בגין סילוק המטרד והחלפת וסת המהירות.

הנתבעים חוזרים וטוענים בסיכומיהם כי מדובר בתביעה אישית וקנטרנית, וכי הוכח כי אילו רצו התובעים יכלו לפעול להקטנת הנזק ולהחליף את הוסת בעלות כספית נמוכה של כ- 3,000 ₪, , אך במקום לעשות כן, בחרו להגיש תביעת סרק העומדת על סך של 89,465 ₪. נטען כי דרישות תקן 1004 חלק 3, אינן חלות על הבית המשותף, מאחר ועד לשנת 2002 לא היה התקן חלק מתקנות הבניה. הנתבעים טוענים כי לפי חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, נקבע כי חוות הדעת שהוגשה מטעם התובעים הנה שגויה לחלוטין, וכי רמת הרעש המירבית הנמדדת, הנה נמוכה מהרמה הממוצעת המותרת. עוד הוכח, כי ההסתברות לאירוע שבו מגיעות רמות הרעש המירבית משתי המעליות היא קטנה יחסית, וגם כאשר מתרחש אירוע שכזה, הרמה המצטברת המירבית שווה ל-38 דציבלים ועל פי התקן. הנתבעים מפנים לחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, לפיה, לא הצליח לזהות את הרעש של מעלית מס' 1 בחדר השינה, ולגבי מעלית מס' 2, נקבע כי נשמעת נקישה קצרה, ככל הנראה בזמן התאוצה של המעלית בקומה העליונה. עוד נקבע על ידי המומחה, כי רעש המעליות בחדר המכונות, כאשר הן הופעלו באופן מבוקר ובנפרד, אינו חריג באופיו.

לאחר עיון בחומר שבתיק, הדיון וסיכומי הצדדים, אני מחליט לקבל את התביעה בחלקה, ואלו נימוקי:

ככלל, בית המשפט יטה לקבל את ממצאי המומחה מטעמו, אלא אם נמצאו נימוקים כבדי משקל ונסיבות חריגות לסטות מהם, בהקשר זה, ראה ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי ואח', (פורסם בנבו), שם נקבע כי:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט, ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

ב- ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון-לציון, פ"ד מא(1) 133, 139-140, קבע כב' הנשיא בדימוס, מאיר שמגר כי:

"בית המשפט הוא הממנה מומחה מטעמו כדי לקבל תמונה מדויקת ומלאה, ואם חוות הדעת של המומחה שמינה מקובלת עליו, רשאי בית המשפט להסתמך על כל חלק אשר כלול בה.

מסקנה זו נובעת במידה רבה גם מדברים שנאמרו בבית-משפט זה בע"א 323/85, בעמ'189. כפי שציינו שם, הרי מינוי מטעם בית המשפט של מומחה הוא נוהג רצוי שיש לעודדו. כפועל יוצא ממינויו של המומחה כאמור, אין הצדדים צריכים ויכולים להביא ראיות נוספות ולחקור עדים, ובכך שכרם. הצדדים רשאים לדרוש הבהרות מן העד, כאמור בתקנה הרלוואנטית, ואף לחקור אותו, כפי שעולה מפקודת הראיות[נוסח חדש], תשל"א-1971. אולם יכולתם של הצדדים להביא ראיות נוספות מצטמצמת. לצורך העניין שבפנינו יש להוסיף, שגם יכולתם להסתמך על דברי המומחים שלהם מצטמצמת, כי לפני בית המשפט מצויה חוות הדעת של מי שמונה על ידיו, היינו של מי שאינו מייצג צד בדיון, ובית המשפט הוא הפוסק בעניין כוחה של חוות-דעת של המומחה והוא הקובע מהי המידה, מהו האופן ומהו ההיקף של האימוץ על-ידיו של האמור בחוות הדעת".

כמו כן, לעניין שיקול הדעת בדבר מידת אימוץ מסקנות המומחה, ראה: ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, 568-570 (1998); ע"א 5602/03 סגל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, (פורסם בנבו), פסקה 3; ע"א סולל בונה בע"מ נ' אברמוביץ אבנר ואח', (פורסם בנבו), פסקה 16.

לד"ר אינ' ראובן ברכה, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, לאור מומחיותו בתחום האקוסטיקה, הועברו כלל המסמכים הרלוונטיים, וכן חוות הדעת שנתנה על ידי המומחה מטעם התובעים, מר עמוס יפה. על בסיס כל אלו ובדיקות שביצע במקום הגיע ד"ר ברכה למסקנותיו, כפי שפורטו בעמ' 5 לפסק דין זה.

בתביעתו עולה כי הד"ר ברכה הגיע למסקנה כי גם שמדובר ברמת רעש מרבית שאינה חורגת מן המותר עדיין קיים רעש, שמקורו במעלית מס' 2, ושנשמע כנקישה קצרה, וזאת בזמן התאוצה בקומה העליונה. בחוות דעתו, מציין ד"ר ברכה כי לדעתו מקור הרעש נובע ממנגנון ההתנעה בתא המעלית מס' 2, ולא מווסת המהירות הממוקם פיזית בחדר המכונות.(ענין שבדיעבד הסתבר כשגוי).

אציין כי ד"ר ברכה מונה כמומחה מטעם בית המשפט לאור מומחיותו בתחום האקוסטיקה, ולא בתחומי מומחיות אחרים, כגון, הנדסת מכונות או מעליות, משכך, חוות דעתו הנה רלוונטית ומצטמצמת לאמור בתחומי מומחיותו ושבגינה מונה (ראה עדותו של ד"ר ברכה מיום 07.07.2013, עמ' 77-78). על כן, חוות הדעת שנתן ד"ר ברכה תבחן בעיקרה, באשר לשאלת קיומו או העדרו של רעש, וכן באשר לרמתו והיקפו של הרעש, ולא בהקשר התייחסות לעניינים אחרים/הנדסיים.

טענת התובעים לפיה, קיים רעש הבוקע מפעולת המעליות זכתה לאישוש מסוים בחוות דעתו של ד"ר ברכה, ואף נקבע כי המקור לרעש זה נובע מפעילות מעלית מספר 2. למרות האמור, ד"ר ברכה, הגיע למסקנה כי רמת הרעש של כל אחת מהמעליות אינה חורגת מהרמה המרבית המותרת לפי התקן הישראלי ת"י 1004 חלק 3 "בידוד אקוסטי בבנייני מגורים: רעש ממעליות". ד"ר ברכה מציין עוד בחוות דעתו, כי בדומה לרוב התקנים הישראלים, התקן האמור הנו וולונטרי – לא רשמי, ועל כן הוא הופך למחייב על ידי הכרזתו בהסכמים, תקנות בנייה ועוד. דרישות התקן הוכנסו בסעיף 5.40 (ג) "בידוד אקוסטי" של תקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאים ואגרות)(תיקון מס' 4), תשס"ב-2002 ולפיו:

"הבידוד האקוסטי בין חללים שבתוך הדירות לבין מערכת המעלית שבבנייני מגורים יהיה בהתאם לתקן ישראלי, ת"י 1004 חלק 3 בידוד אקוסטי בבנייני מגורים: רעש ממעליות".

לדעת ד"ר ברכה, משדרישות התקן הוכנסו כדרישות מחייבות בתקנות התכנון והבנייה בשנת 2002, אין הן חלות על המעליות בענייננו היות והבניין נבנה עד שנת 1990, אך למרות זאת, התקן האמור, הנו כלי לגיטימי לאמות מידה בהערכת הרעש מהמעליות של הבניין. לדעת מר יפה, כפי שהובאה בחוות דעתו, התקנות האמורות הנן מחמירות יותר מן התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990, שהותקנו במסגרת החוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961.

יצוין בהקשר זה, כי מר יפה הנו חבר הוועדה המייעצת לתקינה בנושא רעש של המשרד לאיכות הסביבה וכן חבר בוועדה הטכנית "אקוסטיקה" של מכון התקנים הישראלי, ובמסגרת זו השתתף בפיתוח תקנות והמלצות למניעת רעש ובפיתוח תקנים ישראלים בתחום של אקוסטיקת בניין.

אני סבור כי לצורך הדיון בתובענה שבפניי, ואף על פי שהתקן הישראלי ת"י 1004 חלק 3 "בידוד אקוסטי בבנייני מגורים: רעש ממעליות, נכנס לתוקף מספר שנים לאחר בנייתו של הבניין והתקנת המעליות, יש מקום לעשות בו שימוש, ולו כנקודת ייחוס המספקת לבית המשפט, עוגן אמפירי להישען עליו ולהיעזר בו. יצוין כי לצורך דיון בשאלת היקף הרעש הנובע מפעילות המעליות, נדרשים אנו לתת את דעתנו לאופן המדידה ויישומו של התקן האמור, בבנין בו פועלות שתי מעליות. כלומר, האם מדידות הרעש שהתבצעו הנן תקפות ונותנות בידינו תמונה מלאה באשר לרמת הרעש, וכאשר בחינת הרעש בוצעה לכל מעלית בנפרד, או שמא, יש לבצע את הבדיקה כאשר שתי המעליות עובדות ועוצמת הרעש הנובעת מעבודתן במקביל הנה גבוהה יותר, אך משקפת נאמנה את המציאות, שבה מקום בו מצויות מספר מעליות, סביר כי יהיו נקודות על ציר הזמן שבמהלכן תתקיים פעילות מקבילה של המעליות. בעדותו, עמד ד"ר ברכה על שאלה זו, וציין כי על פי התקן הישראלי, יש לבצע את מדידת הרעש לכל מעלית בנפרד (ראה עדותו של ד"ר ברכה מיום 07.07.2013, עמ' 78-79) כפי שנעשה במקרה זה. באשר לאפשרות ששתי המעליות תעבודנה ביחד ברעש מרבי, השיב כי אפשרות זו הנה בעלת הסתברות נמוכה מאוד, אך במידה וכך יקרה, הרעש המרבי יכול להגיע עד 36.4 או 36.5 דציבלים (ראה עדותו של ד"ר ברכה מיום 07.07.2013, עמ' 78- 79).

בימים אלו ניתנה החלטה על ידי כב' השופט חננאל שרעבי ב- ת.א (חד') 44363-05-10 בן-יצחק הראל נ' פיני יניב עו"ד, (פורסם בנבו), שם נדונה השאלה האם התקן הישראלי 1004 חלק 3, העוסק ב"בידוד אקוסטי בבנייני מגורים: רעש ממעליות", מחייב לצורך בחינת התאמה לתקן במקרה של בניין מגורים ובו יותר ממעלית אחת. האם במקרה שכזה יש לערוך בדיקה של כל מעלית בפני עצמה או שמא בדיקה בעת הפעלת כל המעליות יחדיו, בו זמנית. נקבע כי:

"לנוכח השוני המהותי בין שני התקנים, מתבקשת המסקנה כי אם היתה כוונה להחיל את התקן הגרמני בתקן הישראלי, מחברי התקן היו עושים זאת בצורה ברורה ומפורשת. משלא נעשה כך הדבר, יש לומר כי התקן הגרמני איננו חלק מהתקן הישראלי.

[...]

לאחר שהתלבטתי בשאלה זו, ואף לא מצאתי לה תשובה בפסיקה, הגעתי למסקנה כי בדיקת התאמה לתקן בבניין מגורים בו יותר ממעלית אחת, יש לבצע תוך בדיקת כל מעלית ומעלית בפני עצמה, והתאמתה לתקן.

[...]

מכון התקנים הישראלי הוא תאגיד ממלכתי המופקד על הגדרת תקנים למוצרים ושירותים הניתנים בישראל. המכון בוחן מוצר שנמסר לבדיקתו, ועם עמידתו בהוראות התקן הרלבנטי ניתן לו תו תקן. במילים אחרות תו תקן ניתן למוצר. על כן, כשבוחנים התאמה לתקן של מוצר מסוים, יש לבחון את אותו מוצר פרטני והתאמתו לתקן. כך הוא הדבר גם בבניין בו יש יותר ממערכת מעלית אחת. כל מערכת מעלית בפני עצמה היא מוצר, אותו יש לבחון להתאמה לתקן. על כן, אם בבניין דנן יש 3 מעליות ויש צורך לבדוק התאמתן לתקן, יש צורך לבדוק כל מערכת מעלית בפני עצמה תוך התאמתה לתקן, כי זה המוצר לגביו ניתן התקן.

התקן גם מותאם לבחינת מערכת מעלית אחת. הדבר נלמד בצורה ברורה מהוראות התקן המדברות על מערכת מעלית אחת.

[...]

לכן יכולה להיות תוצאה(כפי שארע בפועל במקרה דנן עפ"י חוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש), שבחינת כל מעלית ומעלית בפני עצמה תהיה התאמה לתקן, ובהפעלתן יחדיו לא תהיה התאמה לתקן, שכן לא לצורת בדיקה כזו יועד התקן.

[...]

על השאלה, כיצד תשפיע מסקנתי דלעיל על גורל טענת המבקשים בתביעתם הנדונה, כי הפעלת שלוש המעליות בעת ובעונה אחת גורמת לרעש חזק ובלתי סביר המפריע להם, לא נדרשתי לענות במסגרת בקשה זו, ובוודאי שלא אעשה זאת טרם שמיעת הצדדים במסגרת המשך הדיונים בתובענה זו".

בלי לקבוע מסמרות בעניין זה, ומשהתקן בתובענה שבפניי אינו בעל מעמד מחייב אלא כנקודת ייחוס, אני סבור כי הפרשנות הראויה והסבירה שיש ליתן בנסיבות המקרה שבפניי הנה כזו היוצרת הלימה בין המציאות העובדתית והמציאות המשפטית. בחינת רעש הבוקע ממעלית אחת במקום בו קיימות ופועלות יותר ממעלית אחת ובאופן שאינו משקלל את הרעש המצטבר מפעילותן של שתי המעליות יגרום לעיוות וישקף בצורה שלא נאמנה מציאות בה פועלות מספר מעליות במקביל. ד"ר ברכה העיד כי במצב בו פועלות שתי המעליות במקביל ברעש מקסימלי, תהא חריגה מהתקן האמור. כמו כן, הצביע ד"ר ברכה על קיומו של רעש הבוקע מפעילות מעלית מס' 2, אני סבור ומקבל כי מדידה הנמצאת בגבול העליון של התקן בעת פעילותה של מעלית אחת מהווה אינדיקציה לרעש ברמה משמעותית, וזאת עוד טרם הוספנו ביטוי כלשהו לרעש הבוקע מפעילותן של שתי המעליות. שאלת סבירותו, או היותו מטרד, הנה עניין שעל בית המשפט להכריע בו.

משעולה שקיימים רעשים, יש לבחון האם רעשים אלו עומדים בסטנדרטים שנקבעו על ידי המחוקק ושפורשו בפסיקת בתי המשפט. התובעים טוענים כי הרעשים האמורים מהווים מטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין, וכי הפעלת המעלית עולה כדי עצימת עיניים ורשלנות לפי סע' 35 לפקודה. בנוסף נטען כי הנתבעים הפרו חובה חקוקה בכך שהפרו את עוולת מטרד ליחיד וכן את תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר) התש"ן-1990, סעיפים 1,2,5א'(1)(א).

חוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961, קובע בסעיף 2 כי:

"לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים".

סעיף 13 לחוק זה קובע כי:

"לעניין פקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, דין כל הפרה של הוראת חוק זה כדין מטרד היחיד".

מכוח החוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961 הותקנו תקנות למניעת מפגעים(רעש בלתי סביר), תש"ן-1990, הקובעים סטנדרטים ל"רעש בלתי סביר" ולאופן בו יש למדוד רעש.

יש לציין כי המחוקק התייחס למטרד מסוג רעש גם בחוק למניעת מפגעים סביבתיים(תביעות אזרחיות), תשנ"ב-1992, ולעניין רעש נקבע בסעיף 1 כי משמעותו בחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961. סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים סביבתיים(תביעות אזרחיות), תשנ"ב-1992, מעניק לבית המשפט את הסמכות ליתן, לבקשת מי שנפגע או למי שעלול להיפגע ממפגע סביבתי, צו המורה למי שגורם או עומד לגרום למפגע סביבתי, להימנע מהמעשה או להפסיק לעשותו, לתקן את המעוות או להחזיר את המצב לקדמותו, עובר להיווצרות המפגע הסביבתי ולעשות ככל הדרוש כדי למנוע הישנותו של המפגע הסביבתי.

המחוקק קבע נוסחת איזון המופיעה בסעיף 3 לחוק, ולפיה במסגרת מתן צו בעניין זה, ישקול בית המשפט את מידת הפגיעה שנגרמה או עלולה להיגרם לתובע או לענין הציבורי, לעומת הפגיעה העלולה להיגרם לגורם המפגע או לעניין הציבורי עקב הוצאת הצו. יצוין כי גם מכוח חוק זה הותקנו תקנות, תקנות למניעת מפגעים(מניעת רעש, תשנ"ג-1992, ומכוחן ניתן למצוא התייחסות פרטנית לרעשים מסוגים שונים.

כפי שניתן לראות בחקיקה שפורטה לעיל, המחוקק נתן את דעתו בדבר ההשפעות השליליות שיש לרעש על חייהם של בני האדם ועל הצורך לאזן בין המולת היומיום וזכותם של בני האדם לשקט, ובמיוחד בביתם פנימה. ראה לענין זה ע"א 44/76 אתא נ' שוורץ , פ"ד ל (3), 785. וכן על חשיבותו של הבית עבור בני האדם, וכפי שמציין ב"כ התובעים, עמד כב' השופט טירקל, ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1), 199, בציינו:

"מימרה עתיקת יומין היא כי 'ביתו של אדם הוא מבצרו'... הבית הוא אחד הנכסים החומריים החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב שבהם".

בבג"צ 2484/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2), 456, ערך בית המשפט איזון בין הזכות להפגין, שהנה נגזרת וחלק מחופש הביטוי, לבין זכותו של אדם לעשות שימוש ברכושו ולהנות ממנו. כב' הנשיא א' ברק קבע בהקשר זה כי:

"אכן, בהמולת החיים של החברה המודרנית, מאפשרת הזכות לפרטיות לאדם כי יניחו אותו לנפשו, ויאפשרו לו להיות עם עצמו ועם בני משפחתו היקרים לו, ויאפשרו לו לאסוף כוח בביתו ליום המחרת (ראה City of Wauwatosa v. King (1971), at p. 537). הזכות לפרטיות נועדה על כן, להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו, ולא יהא אנוס לחשוף עצמו בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן. בכך מהווה הזכות לפרטיות בלשונות של השופט דגלס (douglas) את תחילתה של החירות (ראהpublic utilities comm'n v. Pollack (1952), at p. 467)".

בענייננו עולה כי הרעשים שבגינן הוגשה תובענה זו בקעו מהמעליות וכאשר קיימת מחלוקת באשר לעוצמת הרעש. בע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' פרשט, פ"ד לט(3) 1, דנה כב' השופטת, שטרסברג-כהן, בשאלה האם ניתן להוכיח רעש חזק או בלתי סביר בצורה אחרת מזו שנקבעה בתקנות למניעת מפגעים(רעש בלתי סביר), תשל"ז-1977 ונפסק כי:

".7הגבלת אמצעי ההוכחה לאלה שנקבעו בתקנות תביא למצבים בלתי רצויים, שבהם יעמוד האזרח חסר אונים וחסר הגנה, כשמטרת החוק היא להגן עליו, וכשלשון החוק רחבה דיה לעשות כן.

בחוק נזכרים הביטויים "רעש חזק או בלתי סביר". התקנות מגדירות רק "רעש בלתי סביר"; מכאן, שאין התקנות מטפלות ברעש "חזק", ולפחות לעניין "חזק" נזקקים אנו לפירוש, שייתן לביטוי זה בית המשפט, ללא הזדקקות לקריטריונים שבתקנות. ראוי להבהיר, שלא בסמאנטיקה עסקינן אלא בהבחנה, שהגיונה ומעשיותה בצדה, משום שיכול רעש להיות "חזק" - ובכל זאת "סביר", כגון אם הוא חולף או אם הוא נשמע בסביבה רועשת ומשלב ברעש רקע ועוד, ויכול רעש להיות "חלש" - ובכל זאת "בלתי סביר". כגון טפטוף מונוטוני קבוע ומתמשך על רקע של שקט סביבתי. לפיכך, לא בכדי הבחין המחוקק בין רעש "חזק" לבין רעש "בלתי סביר" ולגבי שניהם קבע, שיש לבחנם לאור ההפרעה שהם מהווים או עלולים להוות לאדם.

[...]

אין ממש בטענתה החלופית של המערערת, לפיה יש להוכיח את כל יסודות המטרד לפי פקודת הנזיקין[נוסח חדש], לצורך החוק. אכן, לפי סעיף 13 לחוק, "לענין פקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, דין כל הפרה של הוראת חוק זה כדין מטרד היחיד", אולם אין איפכא מסתברא; החפיפה היא חד-סטרית, ולפיכך אין צורך בהוכחת כל האלמנטים של מטרד לצורך הוכחת עבירה לפי החוק....

[...]

סבורתני, כי סעיף 10 לחוק שופך אור על מטרתן ועל אופן יישומן של התקנות. הן מעמידות לטובת הנפגע חזקה משפטית. אם הוכיח הנפגע באופן הקבוע בתקנות, שרעש מסוים הוא בלתי סביר, קמה לטובתו חזקה, שהרעש עשוי לגרום הפרעה לאדם המצוי בקרבת מקום "כל עוד לא הוכח היפוכו" ".

אני סבור כי במקרה שבפני הוכח באופן מספק כי התובעים סבלו ממטרד קל-אובייקטיבית, שמקורו ברעש הקרוב לגבול המקסימלי המותר בתקן מאוחר, ובשילוב נקישות החוזרות על עצמן. התובעים רכשו את דירתם במיטב כספם, באזור שהנו אזור שקט. רעש קבוע, הבוקע מן המעליות יכול להיחשב בגדר רעש בלתי סביר. אי סבירותו של הרעש מקבלת משנה תוקף, כאשר הרעש מתבטא על "רקע" שקט, ומטריד את יושבי הבית גם בשעות הלילה המאוחרות, כך שמטריד את מנוחתם של התובעים ומפריע להם בשנתם. בנסיבות המקרה, קיומו של הרעש ועוצמתו הוכחו, להנחת דעתי, באמצעות בדיקות ואף נמצא כאמור כי רעש זה הנו באזור הסף העליון של התקן, ולפחות לגבי מעלית מס' 2. ברור גם שעוצמת הפגיעה, בתובע זה או אחר הנה עניין סובייקטיבי.

בהתחשב בקיומם של רעשים הנמצאים בסף העליון של התקן, ותוך מתן ביטוי ליתרונות ולחסרונות של המדידה שנערכה ושל התקן הקבוע, ובהינתן משקל לתקופה בה נאלצו התובעים להתמודד עם הרעש, ובדגש על שעות הלילה, אני סבור כי הרעשים נשוא התובענה אינם רעשים סבירים, ועל כן מהווים משום מטרד ליחיד לפי סעיף 13 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961, וכאמור בסעיף 44 לפקודת הנזיקין.

סעיף 44 לפקודת הנזיקין מגדיר "מיטרד ליחיד":

"(א). מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק.

[...]".

טענות הנתבעת 1 לפיהן עשתה כל שלאל ידה, בכדי לבדוק ולטפל בתלונותיהם של התובעים לא יכולות להתקבל. התובעים התלוננו פעמים רבות על קיומו של המטרד, זאת באמצעות מכתבים ובפניות רבות אחרות. הנתבעת 1 בחרה שלא לעשות כל פעולה, על מנת לפתור את הבעיה וגם כאשר הוצגו בפניה פתרונות שכאלו. אכן, עולה כי הנתבעת 1 ערכה בדיקות מול חברת המעליות שפר וכן מול הבודק מטעם משרד העבודה, אך אלו הובילו את הנתבעת 1 למסקנה לפיה לא קיימת בעיה כלשהי המצדיקה טיפול. אציין כי עבודתם של בוחני המעליות מטעם משרד העבודה, נועדה לצורך בחינת ומניעת תקלות בטיחות, וזאת לפי פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, משכך, מסקנותיו של הבודק מטעם משרד העבודה מתמצות לשאלת בטיחותה של המעלית, ואין הן רלוונטיות לשאלת קיומם מידתם והיקפם של רעשים,. כפי שניתן היה ללמוד, מעדותו של מר שפיר, חלקים מכניים יכולים להפיק רעשים שונים הנובעים מסיבות שונות כמו, פעולה רגילה של המעלית (פרוטוקול מיום 31.10.2012 עמ' 9, עמ' 15) מבלאי שנצטבר לאורך השנים או כתוצאה מקיומה של תקלה כלשהי (פרוטוקול מיום 31.10.2012 עמ' 24). כלומר, מן האמור עולה כי קיומם של רעשים אינו מעיד בהכרח כי מדובר בתקלה בטיחותית המהווה סכנה לנוסעים והמחייבת החלפתו של חלק מסוים. משכך, אין מסקנותיהם של בעלי מקצוע לפיהן לא קיימות תקלות בטיחותיות, אמורות להכשיר את ישיבתה של הנתבעת 1 בחיבוק ידיים תוך העדר פעולה ממשית לפתרון הבעיה.

אני סבור כי יש ממש בטענותיה של הנתבעת 1 לפיהן, כמי שמופקדת על "הקופה הציבורית" של דייריי הבניין, חבה היא חובת אמון כלפי הדיירים ואין היא יכולה לנהוג בפזרנות ובחוסר אחריות. למרות זאת, סבורני כי ככל חובה, יש לבחון את קיומה ויישומה בהתאם לנסיבות המקרה, כך שלא תתקבל תוצאה אבסורדית מתוך הפעלתה העיוורת. בנסיבות העניין, וכאשר קיים מטרד המדיר שינה מעיניהם של התובעים, אין הנתבעת יכולה לעשות שימוש בטענה זו של חובת האמון, כאצטלה להעדר פעולה לטיפול במטרד.

סעיף 69 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כי:

"הנציגות תשמש מורשה של כל בעלי הדירות בכל ענין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף, והיא זכאית בענינים אלה להתקשר בחוזים ולהיות צד בכל הליך משפטי ובכל משא ומתן אחר בשם כל בעלי הדירות".

על מקורות הסדר נציגות הבית המשותף ראה במאמרו של ג. טדסקי, "על נציגות הבית המשותף", הפרקליט, לו, (תשמ"ד-תשמ"ו),5, 10, 12.

לעניין מעמדה של נציגות הבית המשותף נפסק על ידי כב' הנשיא, מ' שמגר, בע"א 98/80 נציגות הבית המשותף רחוב רבי עקיבא 77 לוד נ' קדמת לוד בע"מ, פ"ד לו(2) תשמ"ב/תשמ"ג-1982, כי:

"מהוראות החוק והתקנון עולה, כי נציגות הבית המשותף, הנבחרת על-ידי האסיפה הכללית של בעלי הדירות בבית המשותף, היא הגוף המבצע של הבית המשותף, שמתפקידו לטפל בכל העניינים הכרוכים בתחומים המשותפים לכל הדיירים. מטבע הדברים הכוונה לניהול הפנימי השוטף של הבניין, ובעיקר בכל הנוגע לרכוש המשותף, אופן השימוש בו, החזקתו התקינה, ביצוע תיקונים בשעת הצורך, גביית הוצאות ההפעלה השונות וכדומה. החוק הקנה לנציגות הבית המשותף לצורך ביצוע תפקידיה מעמד משפטי מיוחד: על-פי האמור בסעיף 69 הנ"ל ניתנת לנציגות הבית המשותף בתור שכזו כשרות להיות צד לפעולות משפטיות שונות, אולם כשרות זו מוגבלת ומסויגת בסעיף עצמו, התוחם את גבולותיה לעניינים, הנוגעים "להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף" (הדגשה שלי - מ' ש')".

אכן, עמידתה של הנתבעת 1 על קבלת חוות דעת נגדיות והצעות מחיר נוספות הנה מקובלת ואף רצויה וראויה עת היא מופקדת על כספם של כלל דיירי הבניין, אך פעולות אלו צריכות להיעשות באופן סביר ומידתי. הפעולות שנמנו לעיל, לא יכול שימשכו חודשים ארוכים, כאשר התובעים סובלים מהמטרד הנטען, וכאשר אין מדובר בנסיבות מיוחדות המצריכות ומצדיקות הימשכות מיותרת. אני סבור כי מרגע שחברת המעליות סברה כי החלפת וסת המהירות יכול ותביא לפתרון הבעיה וכאשר אין מדובר בהוצאה כספית חריגה, כ- 3,000 ₪ לערך, מול עלות שיפוץ קודם במעלית שבוצע בסמוך, וכן בהתחשב במספר הדיירים בבניין, היה על הנתבעת 1 לפעול להחלפת הווסת ובמהירות האפשרית.

יצוין כי לאורך ההליך הוצגה בפני בית המשפט מערכת יחסים סבוכה ועכורה בין התובעים לנתבעים, אשר כמובן אין בה בכדי לסייע לפתרון הבעיה, אך למרות האמור, אינני סבור כי באלו יש בכדי להצדיק אי טיפול במטרד הגורם לתובעים לסבל ומדיר שינה מעיניהם. אציין כי אין בית המשפט בוחן כליות ולב, ואין בכוונתי לקבוע מה המניעים או הגורמים להתנהלות האמורה, ואין הדבר הכרחי לצורך הכרעה במחלוקת שבפניי. סבורני כי מדיירים המתגוררים בבניין משותף במשך שנים רבות, ואף צפויים להמשיך ולהתגורר בשכנות עוד שנים רבות, מצופה ואף ראוי כי ינהגו באופן אחר האחד כלפי השני. מן הנתבעת 1, כמי שפועלת כשלוחם של הדיירים, מצופה לפעול בתום לב, ובאופן שוויוני כלפי כלל הדיירים ואל לה להיות מושפעת מסכסוכים כאלו ואחרים באופן הפוגע ופוגם באופן קבלת ההחלטות וייצוגם. על תחולתה של חובת תום הלב ביחסים שבין שכנים עמד כב' הנשיא, מ' שמגר, בע"א 2896/90 יוסף טרוצקי נ' אלפונסו דיין, פ"ד מו(5) 454, ולפיה:

"החובה לנהוג בתום לב בשימוש בזכות מעוגנת בסעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973(להלן - חוק החוזים).

[...]

לקביעה זו משנה תוקף, כאשר מדובר ביחסי הגומלין בין השוכנים בצל קורתו של בית משותף. יחסים אלו מאופיינים, בדרך כלל, בכך שהצדדים להם אינם בוחרים איש את רעהו, והם כאילו נכפים זה על זה באורח אקראי עקב עצם עובדת המגורים. לעתים קרובות עשויים יחסים אלו להימשך שנים לא מעטות. הם מתאפיינים, בנוסף לכך, בקירבה פיסית הדוקה בין הצדדים (ראה פרופ' ויסמן, "יחד ולחוד בבית המשותף" משפטים טז (תשמ"ו-מ"ז) 197), המביאה לכך שפעולתו של האחד משפיעה בהכרח על מצבו של האחר. לאור מרכיבים אלו, כשהם נראים כמכלול, ברור כי אם, ורק אם, יפעלו בעלי הדירות והדיירים, איש כלפי רעהו, בתום לב ובהגינות, יוכל הבית המשותף להתנהל בצורה תקינה, לרווחתם המשותפת של יושביו".

התובעים טענו כי הנתבעים התרשלו בתפקידם ומפנים לסעיף 35 לפקודת הנזיקין. אני סבור כי הנתבעת 1 כנציגת הבית המשותף, חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי כלל בעלי הדירות שהנם שותפים ברכוש המשותף ובתוך כך, כלפי התובעים בעניינו. חובת הזהירות המושגית נגזרת מן המעמד המשפטי שהוענק לה מכוח סעיף 69 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. ב-ע"א (ת"א) 227/95 מרים רוזנגרטן נ' גולן גלובוס, פ"ד תשנ"ה(3), 164 נפסק על ידי כב' השופט, ד' בר-אופיר כי:

"בעידן של שינויים מרחיקי לכת בתורת הנזיקין, בעידן של סטנדרטיזאציה של חובת הזהירות והרחבתה משיקולי מדיניות, יהא זה נכון לראות את הנציגות כמייצגת את כלל בעלי הדירות, השותפים ברכוש המשותף, כלפי מי שניזוק עקב רשלנות בניהול הבית המשותף ואחזקתו...".

וכן ראה ת.א(ת"א) 18976/05 טנצר אלינור נ' נציגות הבית המשותף, ברח' ביאליק 7, חולון, (פורסם בנבו) בדבריה של כב' השופטת, בלהה טולקובסקי.

לאחר שקבעתי כי מתקיימת חובת זהירות מושגית בין הנתבעת 1 לתובעים, יש לבחון האם בנסיבות המקרה הספציפיות חלה גם חובת זהירות קונקרטית. אני סבור כי בנסיבות המקרה, ניתן לקבוע כי מתקיימת חובת זהירות קונקרטית, וזאת על פי יישומו של מבחן הצפיות וההבחנה שבין סיכון סביר וסיכון שאינו סביר, שיש לראות את הנזק הגלום בו, ומשכך לנקוט באמצעי זהירות בכדי למונעו.

על הנתבעת 1 היתה מוטלת החובה לטפל במטרד הרעש שנבע מפעילות המעליות. על אדם סביר לצפות כי רעשים לרבות נקישות, המתמשכים לאורך כל שעות היממה, ובייחוד במשך שעות הלילה, גורמים לנזק ולפגיעה באיכות חייהם של מי שנאלצים להתמודד עמו, התובעים.

יובהר כי הנתבעת 1 אינה מחוייבת ואף אינה מצופה לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים, אלא מחוייבת היא בנקיטת אמצעים סבירים המאזנים בין תוחלת הנזק לעלויות וההוצאות הנדרשות למניעת הסיכון ולמניעת הימשכותו. בנסיבות המקרה, וכפי שהובהר לעיל, לנתבעת 1 עמדה האפשרות לנקוט באמצעים סבירים כמו, החלפת וסת המהירות, פעולה אשר הומלצה על ידי חברת המעליות ואשר היתה כרוכה בעלויות סבירות תוך שלנתבעת 1 עומדת הזכות לבחון הצעות של חברות מתחרות, אך משתם סקר השוק, היה על הנתבעת 1 לפעול לשם ביצוע התיקון. משלא עשתה כן, ולאור הראיות המצביעות על כך שאף ביטלה את הזמנת וסת המהירות, התרשלה וחרגה מסטנדרט ההתנהגות הראוי.

אני סבור בנסיבות המקרה כי גם לתובעים בהתנהלותם, תרומה להימשכותו והתפרסותו של המטרד על פני תקופה ארוכה. אכן, התובעים התלוננו בפני הנתבעת 1 ובפני הנתבעים על המטרד, ובמשך זמן רב, הן בכתב והן בעל פה, אך משנודע לתובעים כי החלפת הוסת עשויה לפתור את הבעיה שמדירה שינה מעיניהם, לא פעלו די, לפעול לצמצום ו/או הסרת הנזק באמצעות החלפת הוסת, תוך מימון עצמי של ההחלפה ושמירת האפשרות לתבוע את הנתבעת 1 להשבת הכספים שהוצאו בשל כך בשלב מאוחר יותר. פתרון מעין זה הנו סביר בהחלט בנסיבות העניין, ולנוכח העלויות הלא גבוהות, הכרוכות בהחלפתו של הוסת, והתקנתו של וסת חדש, ובהתחשב בסבל שנטען לגביו. אציין כי בלי לקבוע מסמרות בעניין, ניתן לטעון כי תובע שבוחר שלא לעשות את הפעולה האמורה בנסיבות הענין, מתמחר את נזקו וסבלו, כנמוכים מהעלות הכרוכה ברכישתו של חלק חדש והתקנתו.

המלומדים ד. פרידמן ו- נ. כהן, עומדים בספרם, חוזים, כרך ד', תשע"א-2011, 724, על עקרון הקטנת הנזק ומציינים כי:

"אפשר שניתן לראות בדין הקטנת הנזק עקרון כללי החל על דיני הפיצויים, יהא מקור החיוב בפיצויים אשר יהא. הוא נקלט אצלנו מהמשפט האנגלי בתקופה שקדמה לחוק התרופות והוא אומץ בחוק התרופות עצמו בסעיף 14. משמעות העיקרון הוא שאם פעל הנפגע כנדרש והנזק הוקטן, יופחתו הפיצויים ויועמדו על הנזק לאחר הקטנתו. ואילו אם לא פעל הנפגע כנדרש, יופחתו הפיצויים באותה מידה שבה היה הנזק מופחת, אילו פעל הנפגע בסבירות לשם הקטנת הנזק. בעוד שנטל הוכחת הנזק הוא על הנפגע, הרי הנטל להוכיח שהנפגע לא פעל כנדרש להקטנת הנזק הוא על המפר".

אני סבור כי התובעים זכאים לפיצוי בגין מטרד הרעש ובהתחשב בכך שמדובר בנזק שאינו ממוני, שלא ניתן להוכיחו באופן מדויק, ולאור משך התקופה בה סבלו מן המטרד, תוך שרעשים אלו, מדירים שינה מעיניהם ופוגעים באיכות חייהם. יחד עם זאת, ולעניין שיעור הפיצוי, וכפי שנקבע הוכח אובייקטיבית קיום מטרד קל, ולא מעבר לכך.

התובעים טוענים כי הערך של המטרד ממנו סבלו משוערך לפי 8 שעות לילה ביממה, משך 22 חודשים, לפי דמי שכירות ממוצעים של דירתם לחודש, ובהסתמך על חוות דעת שניתנה בידם על ידי חברת התיווך, "ע. גרינברג תיווך נכסים ועסקים", ובסך של 88,000 ₪. נטען כי תחשיבו של הנזק נובע מחלק הלילה שהוא שליש מן היממה, ולמרות שהמטרד ממנו סבלו הציק להם במהלך כל שעות היום ובמשך כשנתיים, לפני הגשת התביעה, ולקח שנים לתקנו גם לאחריה ובמהלכה. לא מצאתי בנסיבות כאן, כאשר התובעים המשיכו וממשיכים, לגור בדירה, בסיס מספק כלשהו לתחשיב נדרש זה.

פיצוי עבור מטרד הנו ראש נזק אחד, שבגינו יכול להיפסק פיצוי, וכאשר בנוסף לו יכול להיפסק פיצוי בגין ירידת ערך, ובכפוף להוכחת הנזק בשל מטרד סביבתי למשל. הפיצוי שנפסק עבור המטרד בגין הכאב והסבל הנו פיצוי בגין נזק לא ממוני שנפסק על בסיס הערכתו של בית המשפט ותוך שיקול דעת (ראה, ת.א (ת"א) 1412/95 בצלאל אהובה ואח' נ' התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ, (פורסם בנבו), בפסק דינה של כב' השופטת, ר. לבהר-שרון). בעניינו, התובעים לא הוכיחו את טענתם בדבר ירידת הערך, וטענו בערבוביה לפיצוי בגין המטרד, וכאשר נטען לחישוב האמור, כבסיס לפיצוי וכאשר כל שעשו התובעים לצורך ביסוס טענתם, היה ציורף מכתב מטעם חברת תיווך. על התובעים היה לבסס את טענתם בדבר ירידת ערך הנכס בפועל, ומשלא עשו כן, אני סבור כי אין הם זכאים לפיצוי בגין ראש נזק זה ו/או עפ"י התחשיב שצורף. למרות האמור, זכאים התובעים כפי שצוין לעיל, לפיצוי עבור המטרד ותוך שפיצוי זה מגלם גם את העובדה, שמדובר במטרד קל, וכאשר התובעים בפעולת מימון חד צדדית, ולא יקרה, יכלו למנוע לאורך הדרך, ולא רק בסופה.

בהחלטתי מיום 05.05.2010, הוקפאה התביעה האישית נגד חברי נציגות מכהנים בעבר ובהווה, נתבעים 2-6. במסגרת פסק דין זה, לא מצאתי לנכון, כי יש מקום לתביעה אישית כנגד חברי הנציגות בנסיבות המקרה, ולאור אופיו של התפקיד בו שימשו ומשמשים הנושאים בו. חברי הנציגות פועלים באופן רצוני וללא כוונת רווח, וכאשר לא התרשמתי שבנסיבות העניין, ועל אף קביעותי לעיל, מדובר ברשלנות רבתי, המצדיקה חיוב אישי, כנגד בעלי תפקיד בנציגות. פסיקה כנגד הנתבעת 1 הנה מספקת, מאחר ומעניקה פיצוי לתובעים בגין נזקיהם ועוגמת הנפש שנגרמה להם, ואף יש בה בכדי להעביר את המסר הראוי לאנשים שמילאו וממלאים תפקיד בנתבעת 1. לאור האמור אני קובע שהתביעה האישית כנגד חברי הנציגות, הנתבעים 2-6 תדחה, ללא צו להוצאות.

סוף דבר

אני מחליט שעל הנתבעת 1 לשלם לתובעים:

1. סך של 12,500 ₪ פיצוי בגין המטרד ועוגמת הנפש הכרוכה בו, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

2. סך העלות ששולמה בגין הוסת החדש וכן עלות התקנתו, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום, ולפי קבלות בעניין.

3. סך של 5,000 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל, בגין הוצאות דיון, ושכר טרחה ובהתחשב בכך, שהתביעה הגם שהתקבלה בחלקה, הועמדה על סך מופרז לטעמי, שבעיקרו לא התקבל, וכאשר הוגשה גם באופן אישי וכלפי חברי נציגות, וללא בסיס מספק, מה שגרם מן הסתם להתארכות ההליך, וריבוי הוצאות לשני הצדדים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' אדר תשע"ד, 05 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ