פסק דין
מבוא
התובע, יליד 1937, נפגע בתאונה שאירעה ביום 21.11.06, במהלך עבודתו. בכתב התביעה פורט שבמועד התאונה יצא התובע לחצר המפעל במסגרת עבודתו בחברת "מקסימה- המרכז להפרדת אויר בע"מ", ונחבל מברזל זוויתי אשר היה מותקן לרכב המבוטח על ידי הנתבעת.
בעקבות התאונה נפצע התובע בעינו, ופונה לבית החולים סורוקה, שם הוחלט על אשפוזו לצורך ניתוח בעין הפגועה.
אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהתאונה אירעה במהלך עבודתו של התובע, עת התנגש במיכלית אשר עמדה באותה עת בשטח המפעל. יחד עם זאת, חלוקים הצדדים בשאלה האם יש לסווג את התאונה כתאונת דרכים.
כיון שהנתבעת כפרה בחבותה וטענה שהתאונה אינה מהווה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן- "חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים"), פוצל הדיון בתביעה, על מנת שבשלב הראשון תבחן שאלת החבות והאחריות בלבד.
אקדים ואציין שלאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים, מצאתי שאין לסווג את התאונה כתאונת דרכים, ולפיכך יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת.
המסגרת המשפטית
"תאונת דרכים" מוגדרת בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כדלקמן-
"'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי; "
שימוש ברכב מנועי, מוגדר בסעיף האמור כ-
"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".
לאחרונה שב בית המשפט העליון ושנה מהם שלבי הבדיקה שאותם יש לערוך לשם סיווגה של תאונה כתאונת דרכים. המשנה לנשיאה, כב'השופט א. ריבלין, פירט בפסק דינו בע"א 10157/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' משה דוד פטקין, (מיום 29.6.10), ש"הדרך הראויה לבחון את השאלה האם אירוע מסוים בא בגדרה של אותה הגדרה מורכבת של תאונת דרכים עמדתי בעבר:
"השאלה אם התרחשות מסוימת מקיימת אחר ההגדרה המוצעת בחוק הפיצויים למושג 'תאונת דרכים' נבחנת על פני שלושה שלבים: בשלב הראשון יש לבחון אם נתקיימו מרכיביה של ההגדרה הבסיסית, לאמור, אם מדובר (1) במאורע (2) שנגרם עקב (3) שימוש (4) ברכב מנועי (5) למטרות תחבורה, ואשר כתוצאה ממנו הוסב (6) נזק גוף. אם אחד מן המרכיבים האלה אינו מתקיים [או שמתקיים חריג גובר המצוי בתוך הגדרת המשנה של השימוש ברכב המנועי – א"ר] שוב אין המקרה מקיים אחר יסודות ההגדרה הבסיסית. במקרה אשר כזה יש לעבור לשלב השני של ההליך הפרשני ולבחון אם נופל המקרה לגדר אחת החזקות המרבות ... לפיכך, אם המדובר במאורע שהתרחש עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, או עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו, או עקב ניצול הכוח המכני של כלי רכב שלא שינה את ייעודו המקורי – הרי זו תאונת דרכים ואפילו לא נתקיימו כל מרכיבי ההגדרה הבסיסית (ובלבד שנגרם נזק גוף)." (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים: סדרי הדין וחישוב הפיצויים, 114-113 (מהדורה שלישית, 1999) (להלן: ריבלין)).
אם אין המקרה נופל לגדר ההגדרה הבסיסית – משום שאינו עונה על כל ששת מרכיביה – ואף לא בגדר אחת החזקות המרבות – שוב אין תחולה לחוק. לעומת זאת,
"אם אכן נופל המקרה לגדרה של ההגדרה הבסיסית או לגדרה של אחת החזקות החלוטות המרבות, יש עוד לבחון אם לא חלה על המקרה חזקה ממעטת. זהו השלב השלישי במלאכת הפרשנות של סעיף ההגדרות שבחוק הפיצויים ובו יש לבחון אם ארע הנזק כתוצאה ישירה ממעשה שנעשה במתכוון או כתוצאה ממעשה איבה – שאז שוב אין תחולה לחוק. החרגה זו גוברת על ההכללה שאותרה באחד משני השלבים הראשונים" (שם)".
לשם הכרעה במחלוקת בין הצדדים, יש אפוא לבחון האם מדובר בתאונה שאירעה "עקב" ה"שימוש" ברכב מנועי, בהתאם לתנאי ההגדרה הבסיסית לתאונת דרכים. ככל שלא מתקיימים התנאים הנקובים בהגדרה הבסיסית, יש להוסיף ולבחון האם מתקיימים תנאי אחת או יותר מהחזקות המרבות הקבועות בהגדרה האמורה.
כיון שאין בין הצדדים מחלוקת על כך שבעת התאונה לא נעשתה במשאית טעינה או פריקה, החזקה הרלוונטית בענייננו, הינה תאונה שאירעה עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו.
אשר להגדרה הבסיסית, לא אחת עסקה הפסיקה באבחנה בין "שימוש" ברכב, לבין הימצאותו של הרכב כ"זירה" שבה התרחשה התאונה. לאור הבחנה זו, כך נקבע בהלכה הפסוקה, עצם קרות התאונה בזירה שבה מצוי הרכב, אינו מלמד על כך שמדובר בתאונת דרכים. בנסיבות האמורות אין להבחין בין התנגשות שרכב, בקיר, או בענף, שכן לא בהכרח נעשה שימוש ברכב, וככל שנעשה, לא בהכרח קיים קשר סיבתי בין השימוש לבין הנזק. (ראו לעניין זה למשל את פסקי הדין בע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב (2) 844; ודנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פ"ד נז (3) 145; ע"א 583/82 קרול וקסלר נ' עיאד סלים אבו עקל, פ"ד מב (4) 361).