גוזם הצפון בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז צפון ואח'

פסק דין

1.העותרת מבקשת להקים חוות סוסים בסביבת הישוב ראש פינה. לשם כך היא הגישה לאישורה של המשיבה 1 (להלן גם "המשיבה") תכנית מפורטת, ג/17445 סימונה. המשיבה דחתה את הבקשה, בהחלטה מיום 11.8.2008. בקשה לערור למועצה הארצית לא נתקבלה.

ביום 5.8.2009 שבה העותרת והגישה תכנית מפורטת לאישורה של המשיבה (ג/18430 סימונה), תכנית שביסודה זהה לקודמתה, בשינויים קלים. גם תכנית זו לא אושרה, ובקשת רשות לערור עליה נדחתה כבראשונה.

מכאן העתירה שלפניי.

2.על השטח בו מתבקשת הקמתה של חוות הסוסים חלות שלוש תכניות: תכנית מתאר מקומית (ג/6540), תיקון 9 לתכנית מתאר מחוזית 2 (להלן – "תמ"מ 2" או "תכנית המתאר המחוזית"), ותכנית מתאר ארצית 35 (להלן – "תמ"א 35" או "תכנית המתאר הארצית").

3.ביסוד החלטתה של המשיבה עומד סעיף 7.4.2 לתמ"א 35, הקובע לאמור:

"תכנית מתאר מקומית במרקם שמור משולב, המשנה את ייעודו של שטח שאינו מיועד לבינוי לשטח המיועד לבינוי, תופקד רק אם השטח ששונה ייעודו הינו צמוד דופן לשטח המיועד לבינוי בתכנית תקפה".

אין חולק, כי השטח בו מתבקשת הקמת האורווה מסווג כ"מרקם שמור משולב", כהגדרתו בתמ"א 35. המשיבה אחזה בדעה, כי התכנית המפורטת מבקשת לשנות את יעוד השטח, על מנת שישמש לבינוי, ולכן מתקיימים, לשיטתה, שני היסודות שברישא לסעיף 7.4.2 לתמ"א 35, ומכאן שאין לאשר את תכנית המתאר, כיוון שאת האורווה מבקשת העותרת להקים בשטח מרוחק ממקום ישוב, ודאי לא צמוד בדופנו לשטח בנוי.

4.בהתייחסה לעמדה זו של המשיבה טוענת העותרת, כי התכנית אינה משנה את ייעודו של השטח. הבו ונבחן טענה זו, ובראשית נפנה לסעיף 5 לתמ"א, המגדיר "שטח מיועד לבינוי" כך:

"שטח שניתן להקים בו, לפי תכנית מקומית, מבנים וכן שטח המיועד על פי תכנית כאמור לשצ"פ, שפ"פ, שטחי נופש ופנאי, המהווים חלק מיישוב, ולמעט שטח המיועד לאחת מהתכליות המפורטות בהגדרת שטח פתוח, אף אם ניתן להקים בו מבנים."

להבנתי, יש ממש בטענת העותרת. תכנית המתאר המקומית מתירה הקמתה של אורווה, וזו כרוכה, מטבע הדברים, בהקמת מבנים שונים, ובהם כאלה בהם ישהו הסוסים, כמו גם מבני עזר למיניהם, דוגמת אלה שנמנו בתכנית המפורטת. ואם התכנית המקומית מתירה הקמת אורווה, על המבנים שבה, כי אז ניתן לומר על השטח בו מתבקשת הקמתה של האורווה, כי הוא "שטח שניתן להקים בו, לפי תכנית מקומית, מבנים... ", משמע הוא מהווה "שטח מיועד לבינוי", לפי ההגדרה שזה עתה הבאנו. מלים אחרות, אין כל צורך לשנות את יעודו של שטח זה, שממילא מיועד, בין היתר, להקמת אורווה, על מבני העזר שלה. כיוון שכך, אין תחולה לסעיף 7.4.2 לתמ"א 35, ולכן אין צורך בצמידות דופן.

5.העותרת ביקשה לשכנע בעתירתה, כי תכניות המתאר המחוזית והארצית לא יכולות היו לאסור הקמתה של אורווה, לאחר שתכנית המתאר המקומית הכירה בשימוש זה (בס' 3.6 שבה), והכל משום הוראות המעבר הקבועות בתמ"מ 2 (ס' 10.2) ובתמ"א 35 (ס' 17.2.1, 17.2.2).

ובכן, לא יכולתי לראות טענת נגד לטענה זו של העותרת, לא בהחלטת המשיבה, ובודאי לא בהחלטת המשיב, שמציין כי תכנית המתאר המקומית עומדת במלוא תוקפה. מכל מקום, הואיל ותכנית המתאר המקומית קדמה לתכניות המתאר המחוזית והארצית, יש תחולה להוראות המעבר הנ"ל שבשתי התכניות, ולכן האפשרות שמעמידה התכנית המקומית להקמת אורווה בעינה עומדת, חרף הוראות נוגדות בתכניות המחוזית והארצית.

6.סיכומם של דברים עד כה, התכנית המפורטת הוגשה בגדרה של תכנית המתאר המקומית, המתירה שימוש לאורווה. שימוש זה בעינו עומד, ולא בוטל בתכניות המחוזית והארצית, באו אחריה. בנסיבות אלה - לסעיף 7.4.2 לתמ"א 35 אין נפקות ביחס לתכנית המפורטת, כיוון שזו לא ביקשה לשנות יעוד של השטח כדי שיהא שטח בנוי, כי אם ביקשה לעשות במסגרת היעוד המותר בתכנית המקומית, משמע אורווה.

7.משלכך הגענו, אין אנו צריכים לטיעון החליפי בו דנה המשיבה אחרי שהחילה את הוראת סעיף 7.4.2 לתמ"א 35, קרי את הוראות סעיף 6.3.1 לתמ"א זו. נזכיר, כי המשיבה סברה, כי תנאי סעיף זה, המאפשר חריגה ממצוות סעיף 7.4.2 במקרים יוצאי דופן, אינם מתקיימים במקרה שהובא לפניה.

8.אלא שדינה של העתירה נגזר לשבט מטעם אחר, שבא לידי ביטוי בהחלטת המשיבה, אך יותר מכך בהחלטת המשיב, והדברים מכוונים לשיקול הדעת התכנוני שיש לגופי התכנון באשרם תכנית מתאר דוגמת זו שהגישה העותרת. לשיטת המשיבים – טעמים שבתכנון, הנוגעים לשימור הסביבה המיוחדת בה מתבקשת הקמת האורווה, מוליכים לכלל מסקנה, כי אין מקום להקמתה במקום שכזה. בהחלטת המשיבה באו דברים אלה לידי ביטוי במסגרת התייחסותה לתחולת החריג הקבוע בסעיף 6.3.1 (שלטעמי אין לו רלוונטיות, כיוון שמצאתי, כי ס' 7.4.2 איננו מחייב צמידות דופן במקרה שלפנינו). וכך היא מציינת בהחלטתה הראשונה:

"חברי הועדה סבורים, כי מיקום התכנית אינו עונה על התנאים המפורטים בסעיף 6.3.1 האמור היות ושטח התכנית מצוי בעומק השטחים הפתוחים, והשימוש המוצע בה אינו מחויב במקום זה. הועדה אישרה בעבר הקמת חוות לגידול בע"ח ביישובים חקלאיים, כגון קיבוצים ומושבים, ולדעתה אלה האזורים המתאימים ביותר למטרה זו."

בהחלטת המשיב מצינו את הדברים הבאים:

"ועדת המשנה בחנה את התכנית בהתאמה למדיניות מוסדות התכנון אשר קיבלה ביטוי בהוראות התמ"א והתמ"מ ומצאה כי התכנית נוגדת את הוראות התמ"א והתמ"מ..."

9.פועל יוצא מן הדברים הללו, אף שבידי המשיבה להתיר הקמתה של אורווה בשטח המדובר, הדבר נתון לעולם לשיקול דעתה, ובתוך כך עליה לשקול שיקולים תכנוניים למיניהם, ובהם שיקולי מדיניות המתייחסים לסוגים שונים של שטחים, בעלי רגישות סביבתית, נוף, טבע ועוד כיו"ב שיקולים תכנוניים רלוונטיים. נכון קבע המשיב, כי המשיבה בחנה את הדברים על יסוד המדיניות, כפי שהתבטאה בהוראות התמ"מ ותמ"א. התנסחות לא מוצלחת היתה למשיב לאחר מכן בציינו, כי התכנית נוגדת את "הוראות התמ"א והתמ"מ". הניגוד הוא למדיניות אותה ניתן ללמוד מן התכניות המחוזית והארצית, ולא להוראות כאלה או אחרות שבתכניות אלו. מתוך התכניות המחוזית והארצית אכן ניתן ללמוד על מדיניות הנוגעת לשטחים כגון זה בו מתבקשת הקמת האורווה, והתכנית המפורטת של העותרת נוגדת מדיניות זו, כך סברה המשיבה. חשוב לראות את הערתה, כי השטח המדובר הוא "בעומק השטחים הפתוחים", ואף שהמשיבה לא העמיקה בנימוקיה ביחס לנקודה זו, נראה כי התכוונה לנזק הסביבתי הגדול עוד יותר, כאשר אנו מדברים ב"עומק השטח הפתוח". שיקולים אלה הם שיקולים תכנוניים לגיטימיים, שעל המשיבה לשקול, והיא אמנם שקלה בהם, והחליטה כשם שהחליטה. בכגון דא אין מקום להתערבותו של בית משפט זה, במסגרת הביקורת השיפוטית על מעשי המינהל.