גוונים,יבוא ושווק צבעים בע"מ נ' כבהה ע.א. עצים בע"מ ואח'

החלטה

פתח דבר

1.בפני בקשה לסילוקה על הסף של התנגדות לביצוע שטר, שהגישו הנתבעים (המבקשים בהתנגדות), וכן בקשה לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד. בשולי הדברים ואגב אורחא, עלו גם סוגיות של סמכות עניינית, סמכות מקומית, הארכת מועד ועיכוב הליכים.

2.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות השונים, הגעתי למסקנה שדין בקשת התובעת להתקבל, במובן זה שדין הבקשה לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד להידחות; על כן, דין ההתנגדות להימחק על הסף, אולם רק מהטעם של איחור בהגשתה.

העובדות, הבקשות והטענות

3.עובדות אלה אינן שנויות במחלוקת: בין התובעת לנתבעת 1 התקיימו יחסי מסחר ונצבר חוב גדול שלא נפרע (יש מחלוקת על סכום החוב, אך בכל מקרה הוא אינו נמוך בהרבה מ-300,000 ₪, גם לשיטת הנתבעים). התובעת הגישה לביצוע בהוצאה לפועל שטר חוב, הנחזה להיות חתום על ידי הנתבעים, וזאת בסוף שנת 2012, ובקשתה להטלת עיקולים טרם אזהרה נתקבלה. בעקבות עיקולים אלה התקיימו מגעים בין הצדדים (הנתבעים היו מיוצגים ע"י עו"ד מוניר כבהא), ונחתם הסדר ביום 17.1.2013, אשר הוגש להוצאה לפועל, וחלקו, המתייחס להסדר התשלומים, קיבל תוקף של צו תשלומים בהחלטת כב' רשם ההוצאה לפועל ח' חג'וג' מיום 13.2.2013, אשר הורה, בין היתר, על קליטת יום החתימה על ההסדר כיום מסירת האזהרה (יצוין, כי בהסדר עצמו נקוב מס' התיק בכותרתו). ביום 22.7.2013 הגישו הנתבעים את ההתנגדות, בה טענו כי חתימותיהם על השטר מזויפות, וכן בקשה לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד, מהטעם שלא קיבלו את האזהרה.

4.לגבי התנגדות זו הגישה התובעת את הבקשה לסילוק על הסף, והתובעת טוענת בה, כי הנתבעים מנועים מלהגיש את ההתנגדות, נוכח חתימתם על ההסדר, ונוכח מתן תוקף של צו תשלומים על ידי רשם ההוצאה לפועל; ועוד היא טוענת, כי ממילא אין יסוד לבקשה לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד, נוכח חלוף הזמן מחתימת ההסדר ועד להגשת ההתנגדות.

5.הנתבעים טוענים, מנגד, כי ההסדר כלל לא היו מיועד להגשה להוצאה לפועל, כי ההחלטה הנותנת תוקף של צו תשלומים אינה יוצרת מעשה בית דין, וכי חתימת ההסדר כולו נגועה בעושק וכפיה, נוכח הלחצים שהופעלו עליהם קודם לחתימה; לעניין המועד הם טוענים, כי להמצאת אזהרה בפועל חשיבות יתרה על פי הפסיקה, ואין די בידיעה אודות התיק.

6.בנוסף, כאמור, עלו גם שאלות אלה של סמכות: הנתבעים טוענים, כי בית המשפט נעדר סמכות מקומית, וכי זו נתונה לבתי המשפט של מחוז חיפה, נוכח מקום מגורי הנתבעים ונוכח מקום החתימה (המוכחשת) על השטר; התובעת טוענת, כי אם בכלל, נתונה הסמכות לבתי המשפט של מחוז תל אביב, מחמת תניית שיפוט ייחודית בהסכם שנחתם בין הצדדים עובר לפתיחת תיק ההוצאה לפועל (ושהשטר נחתם, כנטען, במקביל לו), אולם כי אין מקום לדון בשאלת הסמכות המקומית לאור טענות הסף, ובראשה חוסר סמכות עניינית לדון בהתנגדות, מאחר שעילתה נולדה לאחר ההמצאה הקונסטרוקטיבית של האזהרה (חתימת ההסכם), המעבירה לרשם ההוצאה לפועל את הסמכות לדון בטענות הגלומות בה.

7.פועל יוצא של הטענות האמורות הוא מחלוקת גם לשאלת עיכוב ההליכים. בשעתו, בהחלטתי מיום 30.7.2013, קבעתי כי נוכח טענות הסף של התובעת, לא אשקול עיכוב הליכים אלא בכפוף להפקדה משמעותית, כדי מחצית מסכום החוב, בקופת בית המשפט; בהמשך, ניתנה החלטת כב' הרשמת הבכירה א' אסל-ארבל, המעכבת הליכים עד החלטה אחרת. עם זאת, התובעת סבורה שאין מקום לעכב את ההליכים, ואילו הנתבעים עותרים לעיכוב הליכים זמני, במקרה של קבלת הבקשה לסילוק על הסף, על מנת לאפשר להם להשיג על ההחלטה בדרך של ערעור.

דיון והכרעה

8.תחילה מן הראוי להסיר מסדר היום את טענת הסמכות המקומית: טענת הנתבעים מנוגדת לתניית השיפוט הייחודית שבהסכם בין הצדדים, והם לא התייחסו לכך. יתר על כן, ממילא כבר הובעה הדעה בספרות, כי מאחר שהתנגדות היא למעשה בקשה לבוא בשערי בית המשפט, הרי שאם ההתנגדות תידחה, ממילא כלל לא מתעורר הצורך לדון בשאלת הסמכות (ר' י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 669-670). הגם שדעה זו אינה שכיחה בפסיקה, הרי שאני סבור שמקום בו מטעמי סף אין כלל לדון בהתנגדות, ניתן להישען על הגיון הדברים, בבחינת לימוד קל וחומר, ולא להיזקק לשאלת הסמכות המקומית.

9.לגופו של עניין, מקובלת עלי העמדה שהביעה כב' הש' ת' אברהמי בת.א. (שלום ת"א) 13135/06 (בש"א 159447/06) חמו ואח' נ. בנק הפועלים (פורסם במאגרי פסיקה באינטרנט), לפיה ניתן להעלות במסגרת בקשת רשות להתגונן טענות נגד תוקפו של הסכם הכולל תניית ויתור על טענות, בלא להיות מנוע מלעשות כן ע"י עצם החתימה. אמנם, דרך המלך לתקוף הסכם היא בנקיטה בהליך עצמאי, אולם לא הייתי דוחה על הסף התנגדות הכוללת טענות אלה (הגם שברובם המכריע של המקרים מן הדין יהיה לדחותה לאחר דיון – ר' למשל ע"א (מח' ת"א) 3440/05 סגל נ. בנק אגוד (פורסם במאגרי פסיקה באינטרנט), או פסק-הדין שכתבתי בתא"ק (כ"ס) 4294/09 בנק מרכנתיל נ. ס.ש. אלרום ואח' (פורסם במאגרי פסיקה באינטרנט; ערעור עליו לבית המשפט המחוזי נמחק בהסכמה)).

10.אף על פי כן, כאמור, דין ההתנגדות להימחק על הסף. הטעם לכך הוא, שאין ספק שבקשתם לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד אינה יכולה להתקבל. אמנם, להמצאת אזהרה חשיבות רבה ביותר, ולרוב אין מסתפקים בידיעה אודות תיק ההוצאה לפועל, מקום בו לא היתה המצאה בפועל של האזהרה, אולם במקרה דנן, משתי סיבות שונות, לא ניתן לראות את הנתבעים כמי שלא קיבלו אזהרה.

11.הסיבה הראשונה היא עצם החתימה על ההסכם וקיומו החלקי, במשך מספר חודשים (טענה זו בדבר הקיום החלקי, שנטענה על ידי התובעת, לא נסתרה, והנתבעים לא הכחישו אותה); דהיינו, אין מדובר ב"ידיעה" כללית אודות קיומו של תיק, נניח עקב עיקול שהוטל, אלא בחתימה על הסדר חוב לגביו, דהיינו, מדובר בידיעה העולה כדי מעורבות פעילה בתיק. בהקשר זה, טענות הנתבעים אודות תוקף ההסכם אינן מעלות ואינן מורידות, שכן עצם החתימה עליו (וקיומו החלקי) הם הרלבנטיים לענייננו.

12.הסיבה השניה, והמכרעת יותר, היא החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל בדבר קליטת מועד החתימה על ההסדר כמועד מסירת האזהרה: אילו היתה לנתבעים טענה כלשהי בעניין זה, היה עליהם להשיג עליה בדרך של בקשת רשות ערעור, בתוך המועד הקבוע לכך. חלפו 5 חודשים בין ההחלטה לבין הגשת ההתנגדות, ומאז ועד היום חלפו עוד 5 חודשים נוספים. ההחלטה חלוטה, ולא ניתן עוד להשיג עליה, לבטח שלא בפני ובדרך זו.

13.באשר לסעד החלופי של הארכת מועד, הנזכר כבדרך אגב בבקשה לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד, הרי שראשית, שני הסעדים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת זה עם זה, כפי שנקבע בפסיקה לא אחת, שכן המבקש הארכת מועד מודה בכך שהמועד חלף, ואילו בקשה לקבוע כי הוא לא חלף מבוססת על מסד עובדתי סותר; ושנית, לא מצאתי הנמקה כלשהי שתסביר 5 חודשי המתנה בין מועד המסירה הקונסטרוקטיבית לבין הגשת ההתנגדות. לבטח שלא מצאתי שם טעם מיוחד, כנדרש בתקנות. עצם החוב הגבוה וטענת זיוף החתימה, שבנסיבות אחרות עשויות היו להגיע כמעט כדי טעם מיוחד כשלעצמן, אינן יכולות בנסיבות אלה לסייע.

14.בשולי הדברים אעיר, כי גם לא מצאתי ממש בטענת התובעת, כי הסמכות לדון בטענות הנתבעים נתונה לרשם ההוצאה לפועל, רק מהטעם שהבקשה נולדה לאחר המצאת האזהרה. מרבית ההתנגדויות נולדות לאחר המצאת האזהרה, והמבחן הוא עילתן, ולא מועד העלאת הטענות שבהן. העילה של ההתנגדות שבפני, לכאורה, היא פגם בשטר עצמו שהוגש לביצוע. לפיכך ברי, כי אילו היה מקום לדון בהתנגדות, היתה הסמכות לכך נתונה לבית משפט זה ולא לרשם ההוצאה לפועל.

תוצאה

15.סופו של דבר – שאני מקבל את הבקשה, ומוחק על הסף את ההתנגדות, בלא לדון בטענות הכלולות בה לגופן, אולם זאת מחמת דחיית הבקשה לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד, ולא מחמת טענות המניעות והסמכות העניינית שהעלתה התובעת. הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת בסך של 1,800 ₪, סכום שנקבע על הצד הנמוך, נוכח דחיית חלק מטענות התובעת.