גודניאן נ' ליידי רוז קוסמטיקס בע"מ

פסק דין

רקע וטענות הצדדים.

לפני תביעה שטרית, שבגדרה התובע עתר לחיובה של הנתבעת בתשלום סך של כ-83,000 ₪, ערכן של 5 המחאות שנמשכו ע"י הנתבעת לטובת חברה בשם ויטה לייף (להלן: החברה).

התובע היה בעבר אחד ממנהליה ובעלי מניותיה של החברה אשר התקשרה עם הנתבעת בחוזה בע"פ, לערך בחודש 5/08, לפיו התחייבה לספק לתובעת כמות מסוימת ממוצר אותו יבאה מארה"ב. הכמות סופקה, ובתמורה ניתנו ההמחאות לידי החברה שזמן פירעונן נקבע לחודשים 11, ו-12/08 , אם כי בשלב מאוחר יותר, בטרם הגיע מועד פירעונן של ההמחאות, הנתבעת ביטלה את ההמחאות דבר שגרם לחילולן.

לימים, השותפים בחברה החליטו להיפרד, ובין היתר הוסכם על העברת השטרות, באמצעות המחאת זכות, מאת החברה לתובע שראה לפתוח בהליכים לשם גביתן.

לעיל הצגתי את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, אם כי בצד מסכת זו קיימות עובדות מהותיות שהצדדים חלוקים לגביהן. אף שהנתבעת מאשרת קבלת הסחורה, היא מדגישה שלא עלה בידיה לשווקה משום שהחברה הפרה את התחייבויותיה עפ"י ההסכמות שהתגבשו בין שני הצדדים. לטענת הנתבעת, החברה התחייבה לספק לה אישור מאת משרד הבריאות שמתיר לתובעת לשווק את המוצר תחת השם "פנקוש" ולא בשמו המקורי, דבר הטעון אישור מיוחד מאת משרד הבריאות משום שעסקינן באבקה להכנת משקה. אלא מאי, אף שהסחורה סופקה, אם כי החברה לא מילאה אחר התחייבותה זו ובכך הנתבעת לא יכלה לשווק סחורה זו אשר נותרה במחסניה כאבן שאין לה הופכין, למרות שהחלה במסע פרסום שעלה לה כספים רבים.

מהצד השני של המתרס, התובע דגל בגרסה אחרת. לשיטתו, החברה מילאה אחר מלוא התחייבויותיה גם המציאה את כל האישורים הדרושים, מכאן שדין התביעה להתקבל במלואה.

לנוכח מחלוקת זו קבעתי דיון לשמיעת ראיות הצדדים שהתקיים ביום 22.5.11. במהלכו של דיון זה העיד העד מר' אבו טריף שהינו מנהלה של הנתבעת כן התובע. אף שבתום עדותו של העד מר' אבו טריף הנתבעת הצהירה כי אלה עדיה, אם כי בחלוף מספר ימים היא הגישה בקשה להעדת עד נוסף בשם יורם קטן (להלן:העד יורם), שכנטען היה אף הוא מנהל ובעל מניות בחברה בזמנים הרלוונטיים של ההתקשרות. על אף התנגדותו של התובע, קיבלתי בהחלטתי מיום 24.7.11 את הבקשה וקבעתי דיון להיום לשם שמיעת עדותו של העד וגם סיכומיהם של שני הצדדים.

כאמור, העד יורם העיד בפניי וגם שמעתי את סיכומי הצדדים. בסיכומיה הנתבעת חזרה וטענה כי החברה לא ספקה אישור לשיווק המוצר תחת השם "פנקוש", כאשר זה מהווה תנאי לתשלום התמורה שלא קוים בנסיבות. הנתבעת מוסיפה שגם אם האישור הושג ע"י החברה הרי הוא הונפק בחודש 3/09, היינו כ-10 חודשים אחרי התגבשותה של העסקה, וממילא לא הוכח כי אישור זה הגיע לידיה. הנתבעת והוסיפה וטענה כי, בנסיבות מתקיים גם כשלון תמורה, ולחילופין לא הוכח כי האישור תואם לדרישות הדין. מכל אלה, הנתבעת בגישה כי הוכיחה שעסקת היסוד שעל סמכה ניתנו ההמחאות הותנתה בתנאי כך גם פירעון ההמחאות. משתנאי זה לא התקיים, אזי החברה וגם התובע שבא בנעליה אינם זכאים לקבלת הסכומים הנקובים בהמחאות.

התובע חזר והדגיש בסיכומיו, כי אין מחלוקת בדבר מסירת הסחורה במלואה לנתבעת, כאשר האחרונה ומפאת כישלונה בשיווק סחורה זו, היא ראתה להתנער מתשלום התמורה המוסכמת. הראיה לכך, כך סבור התובע, שחרף חלוף הזמן עד להגשתה של תביעה זו הנתבעת מעולם לא ראתה להודיע לחברה אודות רצונה לבטל את ההסכם, גם לא שלחה אף הודעה אחרת שבגדרה העלתה את נושא האישור בו אוחזת כיום.

דיון והכרעה.

הגנתה העיקרית של הנתבעת מבוססת על קיומו של תנאי שהינו חלק מעסקת היסוד, לפיו הוסכם על תשלום התמורה ופירעון ההמחאות עם המצאת אישור מתאים מאת משרד הבריאות לשם שיווקו של המוצר תחת השם בו בחרה הנתבעת. משום שתנאי זה לא התקיים, כפי גישת הנתבעת, הרי היא פטורה מתשלום התמורה הנקובה בהמחאות. הנתבעת רשאית להעלות טענת הגנה זו כנגד התובע אף שהינו צד רחוק ואינו הנפרע עפ"י השטר, מהטעם שהעברת ההמחאות לא נעשתה על דרך ההיסב אלא בהמחאת זכות, מכאן שאין לראות את התובע כאוחז בשטרות, כפי משמעותו של מונח זה בפקודת השטרות. כן משום העובדה שההמחאות הועברו לידי התובע לאחר חילולן, כך שלמצער לא ניתן לראות בתובע כמי שאוחז בשטרות כשורה. אמרתי שהתובע אינו אוחז בשטרות, עם זאת חשוב להדגיש שאחיזה אינה בבחינת דרישת סף לקיומה של זכות לתביעה שטרית, גם המחזיק כדין בשטרות עפ"י דיני הקניין (הגם שאינו נפרע או נסב) יכול ורשאי לתבוע את עושה השטר על סמך העילה השטרית, כל זאת באם הראה ופירט הכיצד שטרות אלו הגיעו לידיו, כפי שנעשה בענייננו,( ראו, שלום לרנר, דיני שטרות, מהדורה שניה, עמ' 211).

זו, אם כך, טענת ההגנה אותה העלתה הנתבעת בסיכומיה, אותה אבחן להלן תוך התייחסות למסכת הראיות שהובאה בפניי.

כפי עדותו של מר' אבו טריף ההסכם התגבש בין הצדדים לערך בחודש 5/08 (עמ' 7, ש' 25), כאשר באותו זמן הובטח לנתבעת ע"י החברה עניין המצאתו והשגתו של אישור משרד הבריאות (עמ' 8, ש' 2-3). מר' אבו טריף הוסיף שנבצר ממנו מלשווק את המוצר משום שאישור כזה לא נמסר לידיו, חרף פניותיו החוזרות ונשנות לעד יורם נציגה של החברה. מר' אבו טריף אף הוסיף, שלנוכח חלוף הזמן ואי עמידתה של החברה בהתחייבותה זו הרי הוא החליט לבטל את ההמחאות שזמן פרעונן נקבע לחודשים נובמבר ודצמבר שנת 2008, וכל זאת על דעתה ובהסכמתה של החברה. כראיה להסכמה זו הנתבעת מפנה לנ/1, מכתב הערוך ע"י החברה ובגדרו היא העלתה על הכתב את הסכמתה המפורשת לכך ששתיים מההמחאות יבוטלו , כן צויין במכתב זה בזו הלשון:" הצ'קים בוטלו מכיוון שעדיין לא התקבל אישור משרד הבריאות ישולמו רק לאחר שיתקבל האישור הנ"ל".

דבריו אלה של העד אבו טריף מתיישבים עם עדותו של העד יורם, שאישר מתן ההסכמה מטעם החברה לביטול כל ההמחאות, ולא רק אלו הרשומות בנ/1 (עמ' 17, ש' 21). יחד עם זאת, העד הוסיף בהדגישו כי עמדתה זו של החברה באה מתוך התחשבות בקשיים בהן נתקלה הנתבעת בשיווק המוצר בשמו המקורי, כאשר הוסכם שעם קבלת האישור המיוחל הנתבעת תפעל לתשלום הסכומים הנקובים בהמחאות, דבר שלא נעשה ע"י הנתבעת למרות שאישור כן הונפק ע"י משרד הבריאות בתחילת חודש 3/09 ונמסר לנתבעת ( עמ' 18, ש' 5-8).

העד יורם, חזר והדגיש בפניי:" אמר שברגע שיגיע האישור ישלם הכסף "(עמ' 19, ש' 10-11), דבר שתואם לכתוב בנ/1, ראיה שהוגשה ע"י הנתבעת עצמה ללא אף הסתייגות. אף שהעד יורם הודה, במסגרת דבריו בפניי, כי חל עיכוב מסוים בקבלת האישור (עמ' 19, ש' 11, ש' 22), הרי הוכח בפניי כי האישור התקבל ונמסר לידי הנתבעת, זאת בניגוד לעמדת האחרונה ועדות מנהלה.

שעה שהוסכם כי על הנתבעת לפרוע את ההמחאות עם קבלת האישור, כפי שהוכח בפועל, כן משום שהאישור הגיע בסופו של יום לידי הנתבעת, הרי הדבר שומט את הבסיס מתחת להגנתה של הנתבעת.

אני ער להלכה לפיה ברגיל תנאי שהתגבש בעסקת היסוד ואינו רשום על השטר עצמו, הינו בעל נפקות במסגרת ההגנה השטרית. עם זאת, ואף שהוכחת קיומו של התנאי והפרתו, הינה אפשרית באמצעות עדויות בע"פ, הרי היא מנת חלקו של מושך השטר ( ראו, שלום לרנר עמ' 310). בענייננו, הוכח קיומו של תנאי, אם כי לא הוכח ע"י הנתבעת כי תנאי זה לא קוים ע"י החברה. נהפוך הוא, העד יורם, אותו העידה הנתבעת, הדגיש בדבריו כי האישור הגיע בסופו של יום, כפי שהוסכם, לידיה של הנתבעת.

ועוד, גם אם נלך כברת דרך לקראת הנתבעת ועמדתה ונתחשב לצורכי הדיון באיחור שחל בהמצאת האישור, עדיין אין בעובדה זו כדי להושיע את הנתבעת. ראשית כל, לא נטען וממילא לא הוכח כי איחור זה אינו סביר. שנית, הטענה לחוסר הסבירות שדבקה באיחור נסתרת, לכאורה, בכתוב בנ/1 שבגדרה לא צויינה אף הגבלת זמן. שלישית, טענה זו אין בה כדי להכשיל את התביעה השטרית, ולכל היותר היא עשויה, מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, להקים זכות תביעה עצמאית לנתבעת כנגד החברה ואחרים בהתבסס על עסקת היסוד. רביעית, גם לא הוכח כי בעקבות איחור זה, בהנחה שהינו בלתי סביר, כי הנתבעת הודיעה אודות רצונה בביטול העסקה.