השופט א' רובינשטיין:
א. הפרשה הנדונה בבקשת רשות ערעור זו, שעניינה האם חבים המשיבים 2-1 (שיכונו להלן המשיבים) באגרה נוספת בגין תביעתם נגד המבקשים בבית המשפט המחוזי, הפכה לסוגיה מתמשכת הבאה בפני בית משפט זה בגלגול שלישי זו הפעם השניה, קרי, מותב שיפוטי שישי מטפל בה. התביעה הבסיסית עדיין לא הגיעה לבירור, ומי ימנה את שעותיהם של באי כוח הצדדים ובתי המשפט, את הררי הנייר שהוערמו ואת ההוצאות המרובות שנגרמו, ועדיין לא תמה הדרך. הבקשה הנוכחית נדרשת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת דותן) מיום 20.12.04, שלפיו נתקבל ערעורם של המשיבים על החלטת הרשם המנוח בבית המשפט המחוזי, השופט אזר, מיום 7.5.04 (בטעות נכתב בבקשה 25.4.04), אשר חייבה אותם בהשלמת אגרה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, והותיר על כנה את האגרה ששולמה.
ב. בקצירת האומר, בשנת 2002 הגישו המשיבים תביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד המשיבה 3, חברה נ.י.א. עבודות מתכת בע"מ (החברה), שהמשיבים הללו הם בעלי מניות בה. בעבור התביעה, שסווגה כתביעה להסרת קיפוח המיעוט, שולמה אגרה בהתאם לתקנה 3 לתקנות בית משפט (אגרות) תשמ"ח-1987, קרי, תביעה ששווייה אינו ניתן לביטוי בכסף, ולא שולמה אגרה המתאימה לבקשת סעד כספי. מכאן החלו הליכים שעניינם מחלוקת באשר לסיווגה של התביעה לצורך אגרה. בעוד המבקשים רואים את התביעה כתביעה כספית במהותה, אשר סווגה על-ידי מגישיה כתביעה למתן צו עשה וסעדים להסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות תשנ"ט-1999 כדי להתחמק מתשלום אגרה, רואים אותה המשיבים כתואמת הלכות שיפוטיות המסווגות אותה כפי שעשו הם.
ג. עמדתה של המדינה, בעלת הדין העיקרית לעניין אגרה, לא נתבקשה בשלבים הראשונים של ההתדיינות בנושא זה, שיפורטו להלן בקצרה, אך נתבקשה בשלב הערעור, בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.9.04. יצוין כבר כאן, כי לעמדה שהוגשה בעקבות זאת מטעם המדינה לא ניתן ביטוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי או בהחלטה מיום 12.12.04 שקדמה לו. לכך נשוב להלן.
ד. והנה מעיקרי ההשתלשלות: מששולמה האגרה כפי ששולמה, הגישו המשיבים בקשה למחיקת התביעה על הסף בעילת האגרה החסרה, והרשם המנוח קיבל את הבקשה וחייב את המשיבים לפרט את שווי הסעדים הכספיים המבוקשים. בית המשפט המחוזי (השופטת דותן) קיבל ערעור על החלטת הרשם. בית משפט זה, בדונו בבקשת רשות ערעור שהועברה להרכב (רע"א 8181/03), המליץ למבקשים לחזור בהם מבקשתם, אך נקבע בפסק הדין כי אין בכך כדי למנוע מהם לחזור לבית המשפט המחוזי "אם יהיו התפתחויות (שלאחר פסק דינה של השופטת) אשר יאפשרו לקבוע אם אמנם הגשת התביעה בנוסח בו הוגשה נועדה לעקוף את החיוב בתשלום אגרה".
ה. (1) המבקשים שבו והעלו, לאחר תיקון כתב התביעה, טענה כי כלולים בכתב התביעה המתוקן סעדים כספיים, ולכן מתחייב תשלום אגרה בהתאם. הרשם המנוח סבר, בהחלטה מיום 7.5.04, כי עתירת המשיבים שהמבקשים ירכשו מניות במחיר שוק בתוספת מחיר כפי שיקבע בית המשפט, וכן הגשת בקשות לצו מניעה ולצו עיקול, מצדיקות לראות את המתבקש בתביעה כסעד כספי, וקיבל את הבקשה.
(2) הוגש ערעור, ובשלב הערעור החליט בית המשפט המחוזי ביום 28.9.04, על פי בקשת המשיבים 7-3, לבקש את עמדת המדינה בעניין האגרה, בהנמקה לפיה "מעיון בטענות הצדדים מסתבר, כי בעל הדין הנכון דברו כלל לא נשמע ואיש לא טרח ליידע את הפרקליטות על ההליך המתנהל לעניין האגרה". עמדת המדינה אכן הוגשה (ביום 31.10.04), ונאמר בה כי הסעדים המבוקשים בסעיפים 68(א) ו-(ד) לכתב התביעה המתוקן הם כספיים, ולכן יש לשלם את האגרה הרלבנטית בגינם, ויש איפוא מקום לדחות את הערעור.
(3) בהחלטתה מיום 12.12.04 סברה השופטת המלומדת, כי ההבדל היחיד בין כתב התביעה המקורי למתוקן - עניין שהוא הרלבנטי בעקבות הנחיית בית משפט זה, בכפוף לאמור להלן - הוא בעתירה ל"תוספת מחיר" על שווין המקורי של המניות כפי שיקבע בית המשפט, וזו עשויה להתפרש כסעד כספי, ולכן יש למחוק מרכיב זה מכתב התביעה. משהציגו בפניה המשיבים כי מרכיב זה היה גם בכתב התביעה המקורי, ניתן ביום 20.12.04 פסק הדין נשוא הערעור, שלפיו נפלה טעות בקביעה בהחלטה הקודמת, ו"הוסר הספק שמא הסעדים המבוקשים בכתב התביעה המתוקן חורגים מכתב התביעה המקורי, באופן שיש בו כדי לשנות את מהות התביעה ואופיה". בנסיבות אלה נתקבל הערעור ובוטלה החלטת הרשם לחיוב המערערים בתוספת אגרה על אשר שולם.
(4) כאמור, אין בהחלטה מיום 12.12.04 ובפסק הדין מיום 20.12.04 התייחסות לעמדת המדינה באשר לאגרה.
ו. (1) מכאן הבקשה הנוכחית לרשות ערעור.
(2) בבקשה נטען, ראשית, כי פסק הדין סותר את ההחלטה מיום 12.12.04, המתוארת על-ידי המבקשים כהחלטה חלוטה, וכי בית המשפט התעלם מעמדת המדינה.
(3) לגופם של דברים נטען, כי כתב התביעה המתוקן כולל סעדים כספיים, ובכך הודו התובעים בבקשם עיקול זמני. עוד נטען, כי אבדן שליטתם של בעלי השליטה בחברה והחלפת הניהול בה, שאירעו לאחר החלטתו של הרשם המנוח נשוא ההתדיינות הערעורית, משמיטים את הקרקע מתחת לתביעה הבסיסית להסרת הקיפוח, ומותירים - ככל שההליך נמשך - אך תביעה כספית בלבד. לשיטת המבקשים יש מקום לתוספת אגרה בהתאם.
ז. (1) נתבקשה תשובת המשיבים וכן המדינה. המשיבים ביקשו מחיקה על הסף של חלקים מן הבקשה, לרבות תצהיר שצורף, בטענה של ראיות חדשות וטענות חדשות, והמבקשים התנגדו לכך בטענה שאין כל ראיות וטענות כאלה.
(2) לעיצומם של דברים ביקשו המשיבים דחיה על הסף של הבקשה, שכן נושא האגרה נדון לשיטתם והוכרע ומעמדו הוא של מעשה בית דין, וכי נטען כי אין חידוש הלכתי בבקשה, וכי היא סותרת תקדימי עבר. עוד נטען, כי את דיני האגרות יש לפרש באורח ליברלי, והנזקים - אם נגרמו - נגרמו לחברה ולא לבעלי מניות המיעוט. לשיטת המשיבים, על פי רע"א 232/02 שריבמן נ' מ.ט.פ (טרם פורסמה) "יכול ועניין ייכנס בגדר תובענה לסעד הצהרתי או לצו עשה גם אם הוא ניתן לשומה כספית".
(3) המשיבה 3 הותירה את ההחלטה לשיקול דעת. המשיבה 9, מדינת ישראל, חזרה על עמדתה בבית המשפט המחוזי, כי המדובר בסעד כספי במהותו המחייב השלמת אגרה. לשיטת המדינה, סעיף 191 לחוק החברות, שמכוחו הוגשה תביעתם של בעלי מניות המיעוט, הוא סעיף הצופה פני הווה ועתיד ולא סכסוכי עבר. ככל שנתבעים סעדים כספיים במסווה של סעיף 191, אין להם מקום בלא תשלום האגרה המתאימה, ואכן במקרה דנן מתבקשים סעדים כספיים. ולבסוף, המדינה לא היתה צד להליך הערעור הראשון שהגיע לבית משפט זה, ולכן לא נוצר אותו מעשה בית דין שעמד ביסוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לכן לדעת המדינה יש מקום לתוספת אגרה.
ח. (1) אציע לחברי לקבל את הבקשה לרשות ערעור, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור. הטעמים העיקריים לכך הם, ראשית, כי לא ניתן בפסק דינו של בית המשפט קמא ביטוי לכך ששקל את עמדת המדינה שהוגשה לו בעניין האגרה, נושא שבו המדינה היא הצד העיקרי; ושנית, כי נמצא ממש בעמדה זו לגופה.
(2) באשר לצורך כי עמדת המדינה תישמע בכגון דא: כבר נאמר לא אחת, כי בעלי הדין הנכונים בענייני אגרה הם התובע והמדינה, דבר שהוא בחינת פשיטא, שהרי המדינה היא הגובה את האגרה, ואם נגבתה בחסר, תחסר קופתה. ראו ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כ"ט(2) 505, 507-506 (השופט - כתארו אז - לנדוי); ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט - המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד (טרם פורסם) (השופט גרוניס). אכן, "ככלל יש מקום לקבל תגובתו של הנתבע בבקשה לפטור מאגרה" (רע"א 1550/05 בונה הצפון חברה קבלני בנין בעכו נ' א.ב.ג.ל בניה ויזמות בע"מ, טרם פורסם), ואולם (שם) "אין פירוש הדברים שהנתבע ... אינו עלול לגלות מניפולטיביות כדי לטרפד את התביעה מכל וכל, וזאת יש למנוע ... ועל בית המשפט להיות ער לאפשרות לדאוג לאיזון הראוי, כך ששערי בית המשפט יהיו פתוחים למבקשי צדק, אך גם לא ינוצלו שלא כהלכה"; על בית המשפט לשקול בכל מקרה את הנסיבות והצורך שבהזמנת המדינה "ואולם, במקרה של ספק, וכיוון שהיא היא בעל הדין הבסיסי לענייני אגרות ... וקופתה, קופת הציבור, היא הניזוקה במתן פטור מאגרה, ישקול בית המשפט להזמינה". הטעם שאין מזמינים את המדינה בכל מקרה הוא העומס המוטל על גורמי המדינה והסרבול הכרוך בהזמנתה; ואולם, אך הגיוני ומובן הוא, כי במקרי ספק, ולא כל שכן בכאלה המעוררים מאבק משפטי ממושך כבענייננו, יש מקום להזמנתה של המדינה, בעלת הדין בתחום האגרות, מה גם שעמדות הנתבעים - לא רק בענייננו כמובן - עוטות את אדרת האינטרס הספציפי שלהם במכלול התיק, שנושא האגרה הוא אחד מזירות הקרב בו. כזאת לא נעשה בגלגול הראשון של התיק דנא, בכל הערכאות, ומשנעשה בשלב הערעור בגלגול השני, לא ניתן בפסק הדין - כאמור - ביטוי לכך שבית המשפט שלערעור שקל את עמדת המדינה. די בכך להביא לקבלת הערעור. ראו גם ש' לוין, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, עמ' 12, המציין - בדונו בכגון ענייננו - כי אמנם יכול בית המשפט להחליט בבקשה ללא הזמנת נציגי המדינה, אך "כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות או קושי, יכול בית המשפט להורות על הזמנת נציג היועץ המשפטי לממשלה, על מנת לשמוע את טענותיו בעניין האגרה". לדידי, במקרים כשלנו, המלה "יכול" אינה מבטאת דיה את הצורך בשיתופה של המדינה בהתדיינות בנושא האגרה, ובהתגלע מחלוקת של ממש בדבר פרשנות לתקנות האגרות יש להזמין את נציגיה, בחינת "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" (בראשית כ"ד, ל"ז).
(3) עלינו להסיר מן הדרך מכשול פרוצדורלי, קרי, הקשור בכך שהשופטת המלומדת בבית המשפט המחוזי דנה בערעור בעקבות פסק דינו של בית משפט זה ונדרשה בעקבותיו רק לחידושים שנתחדשו לאחרי פסק דינה בערעור הראשון. בצדק ציין בא כוח המדינה, כי משלא היתה המדינה צד כל עיקר להליכים בטרם הוזמנה להגיש עמדתה בגדרי הערעור בגלגולו השני, אין היא כבולה במעשה בית דין באשר להליכים שקדמו להזמנתה, וממילא אין קושי לשוב ולהידרש לסוגיית האגרה לגופה. מעבר לצורך אומר, כי איני סבור שהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.12.04 יצרה מעשה בית דין, על פי ניסוחה, שלא היתה בו סופיות.
(4) לכאורה יכולנו להסתפק בכך ולהשיב את התיק לרשם בית המשפט המחוזי לשם השלמת הדיון בעקבות הגשתה של עמדת המדינה וקביעה בנושא לגופו. ואולם, דומה שלא די בכך, ומשהגענו עד הלום יש להידרש לעניין האגרה עצמו, כדי שלא להאריך עוד את ההליכים. בהקשר זה, התוצאה המוצעת תהא כי התיק אמנם יוחזר לרשם, ואולם זאת לשם קביעת הסכום להשלמת האגרה, כפי שיפורט בהמשך.