גואטה נ' חב' שירביט לביטוח בע"מ

פסק דין

תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975 (להלן: "החוק").

רקע כללי והמחלוקות בין הצדדים

התובע, יליד דצמבר 1975, נפגע ביום 5.6.09. לטענתו, פגיעתו אירעה עת יצא מן הרכב ונפל בעת שחזר מן העבודה ועל כן הגיש תביעתו בהתאם לחוק. התובע מנהל עסק לשירותי הסעה ומשמש אף נהג בעסק.

לתובע נגרם שבר בכף יד שמאל. מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' דוד סגל, סבר כי לתובע נותרה נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה של שישה שבועות מקרות התאונה ובשיעור 20% למשך שלושה שבועות נוספים. המומחה סבר כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בעקבות התאונה. איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו.

הנתבעת מבקשת כי בית המשפט ידחה את התביעה, באשר לטענתה, עצם התרחשותה של תאונת דרכים מוטל בספק, נוכח היות התובע העד היחיד להתרחשות האירוע ועדותו הבלתי מהימנה בעניין זה בבית המשפט. לחילופין טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה, משום שמדובר היה בתאונה שגרמה נזק קל ביותר שלא הותיר כל מגבלה ועל כן הפיצוי בגינה נבלע בתגמולי המל"ל.

האם "תאונת דרכים" – טענות הצדדים

לטענת הנתבעת, התובע לא זכר פרטים אלמנטאריים לגבי האירוע. לא זכר היכן חנה עם רכבו, לא זכר אם דומם את מנוע הרכב אם לאו, העיד תחילה כי האירוע היה בחורף ובלילה, אחר כך הוסבה תשומת ליבו כי האירוע היה ביוני בבוקר. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע טרח להדגיש כי לא סיפר על האירוע לאיש, כשהדבר נועד אך לתרץ את העובדה כי איש לא ידע על התאונה. התובע טען כי העסיק נהג במקומו כשהיה באי כושר, אולם לא הביא את הנהג לעדות ואף לא זכר את שמו. על כן לטענת הנתבעת, מדובר בעדות יחידה של התובע עצמו, כשתעודת חדר המיון והעדות במשטרה אינן יכולות לחזק אותה, בהיותן עדויות נוספות מפיו ועל כן יש לדחות גרסתו כי נפילתו אירעה עת יצא מן הרכב.

הנתבעת צירפה בהסכמת התובע דו"ח חוקר בנוגע לאירוע (נ/2), לטענתה, עולה מן הדו"ח, כי אנשים קרובים מאוד לתובע לא ידעו כלל על התרחשות התאונה. עוד עלה מדו"ח החוקר כי הנהג שהתובע העסיק במקומו לכאורה, הועסק על ידו גם בעבר, כלומר לא החל לעבוד אצלו בעקבות התאונה.

התובע מצידו טוען כי לאחר התרחשות האירוע, סבר כי מדובר בפגיעה קלה שתחלוף ועל כן לא ניגש מיד לחדר המיון ורק לאחר מכן משהכאבים לא חלפו לקחה אותו אשתו לחדר המיון. בכך הסביר התובע גם את העובדה כי לא רבים ידעו על התרחשות התאונה.

האם "תאונת דרכים" - הכרעה

צודקת הנתבעת כשטוענת כי עדותו של התובע בבית המשפט, לא הייתה מרשימה ביותר. למעט לגבי אופן נפילתו, לטענתו, עת חולצתו נתפסה ברכב (בידית מושב הנהג) והוא עצר עצמו עם ידו השמאלית, לא זכר התובע דבר לגבי התאונה. התובע העיד תחילה: "כיביתי את האוטו והיה חורף" (ע' 2 ש' 8,9), למרות שהאירוע כאמור לעיל היה ביוני. לאחר מכן העיד: "זה היה לפני 4 שנים ולא זוכר אם כיביתי או לא כיביתי... במכונית טורבו אתה גומר עבודה... ולא מכבה מהר את האוטו..." (ע' 2 ש' 19,21,22). אחר כך העיד: "לא יודע אם מישהו ראה אותי. זה לא היה בלילה" (ע' 3 ש' 1) – כשכפי שמציינת הנתבעת, האמור היה בשאלה. כשנשאל איפה חנה השיב: "לא זוכר בדיוק איפה זה היה.. אני חושב שגרתי בדירה..." (ע' 3 ש' 5,7). כשנשאל לגבי העסקת הנהג החלופי בעבר השיב: "לפני 4 שנים אני באמת לא זוכר מי נהג..." (ע' 7 ש' 11).

אני סבורה כי הטעם העיקרי לעדות זאת של התובע, היה שלא זכר את האירועים משנת 2009 ולא התכונן לדיון, כפי שהוא עצמו העיד ("... אני באתי לפה אתמול ידעתי שאני צריך להגיע לפה, אתמול הוא התקשר אלי ואמר לי שאני צריך להגיע לפה..." ע' 6 ש' 16,17). אני סבורה כך, משום שהתובע לא זכר נתונים אשר לא ניסה כלל להסתיר כשהגיש תביעתו, או שלא היה טעם שינסה להסתיר. כך למשל, לא זכר אם בעת התרחשות התאונה גר בבית דירות או בבית צמוד קרקע והסביר כי אחת הסיבות שעבר לבית צמוד קרקע הייתה בעיית החניה (ע' 3 ש' 9). אין לתובע טעם טוב לא לגלות אם גר בבניין או בבית פרטי בעת התרחשות התאונה. כך גם לגבי אותו נהג שהתובע העסיק לכאורה במקומו בעת שהיה באי כושר. התובע אכן לא זכר את שם הנהג ולכאורה נראה כי בכך הוא מנסה למנוע מן הצד השני אפשרות לבדוק נתונים. אולם, כידוע היטב לנתבעת, התובע מסר את שם הנהג בכתב התביעה ואף צירף תלוש שכר שלו והחוקר מטעם הנתבעת אף שוחח עם אותו נהג.

על כן, העובדה שהתובע לא זכר אם האירוע היה בקיץ או בחורף, ביום או בלילה, איננה מעידה על כך שהאירוע לא היה. מעבר לכך אציין, כי נראה כי אין מחלוקת על עצם התרחשות של תאונה כלשהי בגינה התובע הגיע לחדר המיון ביום הנטען בשעת ערב ואובחן כסובל משבר בשורש כף ידו השמאלית. השאלה היחידה היא, אם הנפילה של התובע אירעה בעת שיצא מרכבו ובכך נכנסת לגדר תאונת דרכים, או שמא השבר ביד שמאל נגרם בדרך אחרת.

טוענת הנתבעת כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין ועל כן אין מקום לקבוע על פיה כי אכן אירעה תאונת דרכים. לטענת הנתבעת, במסמך מחדר המיון ביום האירוע, מצוין כי מדובר בתאונת עבודה ולא מצוין כי מדובר בתאונת דרכים. בעניין זה נחקר התובע והשיב: "זה היא מילאה את זה, היא לא שאלה אותי גם." (ע' 3 ש' 18). בהקשר זה אציין, כי למי שאינו משפטן, לא בהכרח ברור, כי נפילה בעת יציאה מרכב נופלת בהגדרת "תאונת דרכים" על פי החוק ועל כן אינני סבורה כי אי ציון תאונת דרכים ביום האירוע, פועלת כנגד גרסת התובע, גם אם איננה מחזקת אותה. בנוסף, טוענת הנתבעת, כי גם אילו היה רשום כי מדובר בתאונת דרכים, הרי שזו עדות מפי התובע עצמו ואין בכוחה לחזק עדותו היחידה.

לטענת הנתבעת, מפליא הדבר כי איש ממיודעיו של התובע לא שמע על תאונת הדרכים והדבר בא לידי ביטוי בכך שהוא לא הביא עדים מטעמו לעצם התרחשותה וגם בדו"ח החוקר אשר צורף כראיה לתיק זה, על פיו אפילו גיסו של התובע לא שמע על אירוע תאונת הדרכים. בהקשר זה אציין, כי לא מדובר היה בתאונת דרכים "קלאסית" וכמו שהנתבעת עצמה טוענת, נפילה כזו המסתיימת בשבר בשורש כף היד, יכולה להיגרם בנסיבות שונות. על כן, ייתכן והתובע לא סיפר כי אירעה לו "תאונת דרכים". אינני סבורה כי הדבר שולל את ההתרחשות כפי שטוען לה התובע.

אני סבורה כי יש מקום לקבל את גרסת התובע. בדו"ח החוקר שצורף כראיה, מתוארת שיחה של החוקר עם יניב אטיאס, בעל חברת י.ל.א. משאבים והסעות בע"מ, אשר טען כי הוא זוכר את התאונה ואף זוכר כי התובע גובס בידו. מר אטיאס, על פי הדו"ח, טען כי הוא מכיר את התובע בשל היות שניהם בעלי עסק לשירותי הסעה בקריית גת ואחר כך סיפר כי את העסק שלו פתח בשנת 2010. בשל כך מדובר אולי בחיזוק קל מאוד לגרסת התובע, אולם לא הייתי מתעלמת ממנו כליל. עוד על פי הדו"ח, מר אורי נעים, בעלים של חב' מסיעי בן, ציין כי הוא זוכר כי בערך שנה קודם לשיחה עם החוקר (והשיחה התקיימה ביום 11.8.10), הבחין כי ידו של התובע חבושה. הוא לא זכר את התאונה, ולא ידע את הסיבה לפציעת התובע.

אוסיף לכך את העובדה, כי התובע טען באופן עקבי בעניין אופן התרחשות האירוע, היינו, חולצתו נתפסה בידית שמאל של מושב הנהג והוא בלם עצמו ביד שמאל. נוסיף לכך את העובדה, כי מלכתחילה, טען התובע כי לא היו עדים להתרחשות האירוע והדבר אפשרי. נכון כי בעדותו בבית המשפט ציין כי אולי היו עדים, אולם כאמור לעיל, בעדותו אפילו לא זכר באיזו שעה התרחש האירוע ובאיזו עונה של השנה. על כן, וככל שאכן לא היו עדים לאירוע, אין באפשרותו של התובע להביא עדים לתמוך בגרסתו ויש לראות אם היא מסתברת עם עדויות נסיבתיות אחרות. אני סבורה כי השילוב של כל האמור לעיל, די בו כדי לקבל גרסת התובע לעצם התרחשות האירוע וכדי להכיר בו כתאונת דרכים.

עיון בת.א. (רמלה) 2139/05 גלר נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (להלן: "פס"ד גלר") אליו מפנה הנתבעת, מראה כי שם אכן נדחתה טענה של תובע בנוגע לאופן התרחשותו של אירוע, בשל היות עדותו בעניין עדות יחידה ללא סיוע, אולם ראוי לשים לב, כי שם התובע מסר גרסאות סותרות לגבי אופן התרחשות האירוע (האם החליק על כתם שמן כפי שמסר במשטרה, או שמא לא החליק עליו כפי שמסר בתצהיר עדות ראשית, האם האירוע התרחש בעת שהתובע היה בירידה מן הרכב או בעת העמסתו וכיו"ב) – כלומר עמדו לתובע לרועץ גרסאות סותרות שלו. כך גם לגבי התאונה השנייה שנטענה על ידו ונבחנה באותו פסק דין. אף שם הייתה זו עדות יחידה, אולם גרסאותיו שלו להתרחשות האירוע סתרו זו את זו. בענייננו, אין הדבר כך. כאמור, דבר אחד התובע זכר היטב והוא כי חולצתו נתפסה ברכב והוא נפל. לא נמצאה גרסה סותרת של התובע לעניין זה. על כן אני סבורה כי בניגוד לפס"ד גלר, בענייננו, יש טעם לקבל גרסתו של התובע לגבי אופן התרחשות האירוע. על כן אני קובעת כי מדובר בתאונת דרכים.

הנזק