גדעון יפת עו"ד נ' גמליאל צבי

פסק דין

הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

1.ביום 14.12.06 הגיש התובע תביעה לפינוי דירה הנמצאת בקומת הקרקע ברחוב הכרמל מס' 1 פינת רחוב שירזלי בירושלים (להלן – הדירה).

2.על פי כתב התביעה, הדירה הושכרה לאביו של הנתבע, מר מנחם גמליאל, בשכירות מוגנת עד לפטירתו ביום 28.11.06 (להלן – המנוח).

3.התובע טען כי הנתבע לא התגורר עם המנוח בדירה במשך 6 חודשים או כל תקופה אחרת לפני פטירתו ועל כן אין לו זכות בדירה, וזאת מתוך הנחה שאין לנתבע זכויות של דייר מוגן משל עצמו.

לטענתו, סמוך לפטירת המנוח גמר הנתבע אומר להשתלט על הדירה והחל לבקר את אביו לעתים קרובות, גם כדי לסעוד אותו וגם כדי להכין את עמו לטענה שהוא מתגורר בדירה עם אביו, עד שבשלב מסוים פלש לדירה והחל להשתמש בה למגוריו.

התובע טען כי מדובר בפולש גרידא, וכי לא נתקיימו בנתבע תנאיו של סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן – חוק הגנת הדייר).

4.הנתבע טען כי הוא מחזיק בדירה כדייר מוגן מקורי, מכוחו של הסכם שכירות מיום 1.1.79 (להלן – הסכם השכירות) שנערך עם אביו המנוח ועמו במשותף, על אף שהנתבע עצמו אינו חתום עליו. בהסכם השכירות מצויינים כ"שוכר" המנוח, וכן הנתבע ואח נוסף בשם רחמים.

כמו כן, הפנה הנתבע להצהרת "דייר נכנס" (נ/2) והצהרת "דייר יוצא" (נ/3) ולקבלות המעידות על כך ששילם יחד עם אביו דמי שכירות.

עוד טען הנתבע, כי מעת חתימתו של הסכם השכירות הוא התגורר בדירה ביחד עם אביו ונשא ביחד עמו בתשלומי דמי השכירות, ואף שילם מכספו מחצית מדמי המפתח ששולמו לבעל הבית, מר ששון בכר, אשר מכר את הדירה לתובע בשנת 1989.

5.ביום 7.1.10 ניתן פסק דין על ידי בית משפט זה שבו נדחתה התביעה (להלן – פסק הדין).

פסק הדין התבסס על הסכם השכירות ועל ההצהרות נ/2 ו- נ/3, ונקבע בו כי הנתבע היה דייר מוגן ראשי ביחד עם אביו המנוח, ועל כן אין רלבנטיות לגביו להוראותיו של סעיף 20 לחוק הגנת הדייר.

הואיל והתובע התבסס בתביעתו על עילה אחת ויחידה והיא פלישתו של הנתבע לדירה סמוך לפטירת המנוח, וזאת על בסיס ההנחה שלנתבע אין ולא היתה מעולם זכות של דייר מוגן – נדחתה התביעה.

לאור המסקנה האמורה, לא נבחנו כל יתר הפלוגתאות קרי: האם הנתבע שילם מחצית מדמי המפתח, האם התגורר בדירה, והאם השתתף בתשלום דמי השכירות, הואיל וההנחה היתה כי לאור הקביעה שמדובר בדיירות מוגנת ראשית ולא בדיירות "נגזרת", מתייתר הצורך לבחון נושאים אלה.

6.התובע הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע.א. 35419-03-10).

7.בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 11.7.10 קיבל את הערעור והחזיר את התיק לבית משפט זה לצורך קביעה מחודשת בפלוגתא אחת ויחידה – האם הנתבע הינו בגדר דייר מוגן מקורי.

בסעיפים 8 ו- 9 לפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי אין די בחוזה השכירות ובהצהרות דייר יוצא – דייר נכנס, ונתן הנחיות לענין הפלוגתא האמורה, דהיינו נתבקשה קביעת ממצאים לענין תשלום דמי המפתח, לענין החזקת הדירה על ידי הנתבע בסוף תקופת השכירות החוזית (סוף שנת 1979), לענין אומד דעתם הסובייקטיבית של הצדדים בחוזה השכירות, וכן לענין תשלום דמי השכירות על ידי הנתבע, וזאת על מנת לקבוע באופן פוזיטיבי האם הנתבע הוא דייר מוגן אם לאו.

8.לאור פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נתבקשו הצדדים להגיש סיכומים משלימים לגבי הפלוגתא הצריכה הכרעה קרי: האם הנתבע הינו בגדר דייר מוגן.

עתה, לאחר הגשת הסיכומים המשלימים, הגיעה העת להכריע בסוגיה שחזרה והונחה לפתחנו.

טענות התובע בסיכומיו המשלימים