פסק דין
תביעה זו באה בעקבות הרשעתו של הנתבע במסגרת ת"ד 615-03-09 שדן באירוע תאונת דרכים מיום 25.4.08 במהלכו פגע רכב הנתבע בתובע, אשר היה רכוב על אופנוע. כעת, מבקש התובע פיצוי בגין הנזק שנגרם לאופנוע שעליו רכב.
רקע
ביום 25.4.08 רכב התובע על אופנוע בנתיב האמצעי מתוך שלושה. לצדו השמאלי נסע הנתבע ברכבו כאשר בשלב מסוים סטה הנתבע ימינה מנתיב נסיעתו ואירעה תאונה בין השניים.
ביום 22.3.10 הורשע הנתבע בבית המשפט לתעבורה בחיפה, עפ"י הודאתו, בכתב האישום ממנו עולה כי הנתבע "סטה ימינה מכיוון נסיעתו, חסם דרכו של האופנוע שבלם והחליק על הכביש ושני כלי הרכב התנגשו" (סעיף 3 לכתב האישום). עוד בסעיף 4 לכתב האישום, הודה הנתבע כי "כתוצאה מן התאונה נחבל רוכב האופנוע וכלי הרכב המעורבים ניזוקו".
התובע טוען כי כתוצאה מתאונה זו נגרמו נזקים לאופנוע שעליו רכב ולציוד שלבש (כפפות וקסדה) וכי יש לחייב את הנתבע בנזקים אלה ובנזקים הנלווים כמפורט בכתב התביעה.
הנתבע אינו מכחיש את מעורבותו בתאונה, אולם טוען כי יש להטיל על התובע אשם תורם לתאונה עד לשיעור של 100%, זאת מאחר שנהג במהירות ובפזיזות מבלי לשים לב למתרחש בכביש.
דיון
כותרת כתב התביעה היא "כתב תביעה בסדר דין מהיר" ותחת כותרת זו נרשם "תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים". נראה כי חל בלבול מסויים באופן הגשת התביעה, שהרי תביעה אזרחית נגררת לפלילים תוגש ותידון בפני המותב אשר הרשיע את הנתבע ואין היא מתנהלת ב"סדר דין מהיר". בפועל, הוגש כתב התביעה בהליך של סדר דין מהיר, הועבר לדיון בפניי ולא בפני המותב שהרשיע את הנתבע ונדון בפניי על פי סדרי הדין הקבועים בהליך של סדר דין מהיר.
מטעם זה, סבורה אני כי אין בפניי תביעה אזרחית נגררת לפלילים לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד – 1984, ואין תחולה לסעיף 42ד לפקודת הראיות (נוסח חדש), אלא מצויים אנו תחת תחולתו של סעיף 42א(א) לפקודת הראיות הקובע, כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.
משכך, הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו של הנתבע, אשר הוגשו, כנדרש, בעת הגשת כתב התביעה, מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם.
בענייננו, הורשע הנתבע בהתאם להודאתו, ללא משפט הוכחות וכאשר המדובר בפסק דין שכזה, רואים את העובדות בכתב האישום כמוכחות והן מהוות את הממצאים בפסק הדין (ראו ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא (4) 327, וכן ראה י' קדמי, על הראיות, (חלק שלישי) תשס"ד-2003, עמ' 1353).
בעניינו, לא הוגשה בקשה מטעם הנתבע להבאת ראיות לסתור את פסק הדין לפי סעיף 42ג לפקודת הראיות ומשכך, לא הותר לו הדבר. ואולם, בהתאם לבקשת הנתבע, חרף התנגדות התובע, הוריתי, בפתח הדיון בתיק, כי הנתבע יוכל להביא ראיות ולטעון, כפי שמאפשרת לו פקודת הנזיקין, כי חרף הטלת האשמה עליו, הרי שגם לתובע, בהתנהגותו, תרומה להתרחשות האירוע או לקרות הנזק. הטענה ל"רשלנות תורמת" אינה עומדת בסתירה להרשעה הפלילית ויש לאפשר לנתבע לטעון ולהוכיח טענה זו.
סעיף 64 קובע כדלקמן:
"..."אשם"... ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה:
(1)...
(2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק; ... "
כך גם בסעיף 65:
"נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק."
לפיכך, שתי שאלות מרכזיות עומדות לדיון כעת.