פסק דין
רקע
1.עניין לנו בעתירה, המתנגדת לתכנית המרחיבה את שטחי המגורים של הישובים אומן וגדיש שבחבל התענך. על מנת להבין את טענותיה של העותרת עלינו לחזור קמעא בזמן, עד לשלהי המילניום הקודם. ברקע לאירועים מושא העתירה עומדת החלטה מספר 737 של מועצת מקרקעי ישראל, שעניינה הרחבה למגורים בישובים חקלאיים. בשנת 1999 החלו ישובי חבל התענך מכינים תכניות להקמתן של שכונות הרחבה, כשלכל ישוב הוכנה תכנית הרחבה נפרדת. שתיים מהן היו תכנית ג/15190 להרחבת הישוב גדיש, ו-ג/14971 להרחבת הישוב אומן. את תהליך התכנון ליוותה ועדת היגוי, וזו שמעה את עמדתם של אנשי המועצה האזורית ונציגי הישובים אומן וגדיש.
2.לאחר שהחלו מתגבשות תכניות נפרדות לכל ישוב ביקש המשיב 2 (להלן – המינהל) לערוך בחינה מקפת של סוגיית הרחבתם של הישובים, על מנת להביא לניצול מיטבי של שטחי הקרקע שבחבל. פועל יוצא מכך, ביום 2.2.2005 הורתה ועדת המשנה לתכניות מתאר של הוועדה המחוזית על איחודן של שתי תכניות ההרחבה של גדיש ואומן (ג/15190 ו-ג/14971). התכנית המאוחדת זכתה, מכאן ואילך, לסימון ג/14971.
3.כשנה אחר כך, בישיבתה מיום 27.2.2006 החליטה ועדת המשנה על הפקדת התכנית בתנאים, הכוללים, בין היתר, קבלת אישור של ועדת המשנה (של המועצה הארצית) לנושאים תכנוניים עקרוניים (להלן – הולנת"ע) להרחבה המשותפת (בהתאם לסעיף 7.2.2(3) לתמ"א 35), אישור הקלה מתמ"א 3 (דרכים), ואישור הועדה לקרקעות חקלאיות ולשטחים פתוחים (על פי התוספת הראשונה לחוק). בישיבה שבאה שנה אחר כך (16.7.2007) נוסף עדכון לתנאי ההפקדה.
4.ביום 29.6.2010 הובאה התכנית לדיון בפני הולתנ"ע, וזו החליטה לאשר חלק מההרחבה המוצעת. לאור החלטה זו החליטה ועדת המשנה של הוועדה הארצית, בישיבתה מיום 17.08.2010, לאשר את ההרחבה המשותפת, כפוף להפחתה של 40 יחידות דיור, במטרה להצמיד, ככל הניתן, את הפיתוח לשטח המפותח הקיים, משמע פיתוח צמוד דופן של ההרחבה המשותפת.
5.בין לבין נתקבל, ביום 3.8.2011, חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א-2011 (להלן – החוק). התכנית בה עסקינן (ג/14971) הגיעה ללשכת התכנון המחוזית לאחר חקיקת החוק, ולכן נבחנה גם לאורו ונמצאה מתאימה להוראותיו. מכל מקום, על מנת לקיים אחר הוראות החוק הובאה התכנית לדיון בפני הוועדה לדיור לאומי במחוז צפון (היא המשיבה 1, ולהלן נכנה אותה גם – הועדה), שבישיבתה מיום 29.4.2012 הורתה על הפקדתה בתנאים, משום חלוף הזמן, ומשום הוראת סעיף 86 לחוק. מספרה של התכנית היה מעתה ג/20279.
6.לאחר הפקדת התכנית הגישו הישובים גדיש וניר יפה התנגדויות לתכנית, כשהן טוענות כנגד נטילת קרקע מן המשבצת של כל אחד משני הישובים, לטובת הישוב אומן. הוועדה דנה בהתנגדויות והחליטה, ביום 25.10.2012, לדחותן ולאשר את התכנית.
דיון
7.כנגד החלטה זו הניחה לפניי העותרת את עתירתה, והיא מלאה טענות כרימון על הועדה ועל המינהל. את טענותיה אחלק למספר נושאים, ואדרש אליהם בנפרד.
8.חלק אחד של טענות העותרת ניתן לאפיין כטענות מתחום התכנון. כאלה הן טענותיה לפיהן התכנית עשויה לפגוע בצביון המסורתי-דתי והכפרי-חקלאי של המושב; פגיעה באופיו הדמוגרפי בשל הגדלת מספר המתיישבים בו; פגיעה בשטחים החקלאיים כתוצאה מן הקרבה לשכונת ההרחבה; ועוד כיו"ב. טענות אלה הן, כאמור, מתחום התכנון, וכל אחת מהן קיבלה מענה הולם בהחלטתה המנומקת והמפורטת היטב של הועדה, והרי היא הרשות המינהלית שהוסכמה לשקול את כל אלה ולהכריע בהן. ככל שטענותיה של העותרת מכוונות לסוג זה של עניינים, אין לי כי אם להשיב את פניה ריקם, באשר הביקורת שאעביר על ההחלטה אינה ביקורת ערעורית כי אם מינהלית, בלא שאחליף את שיקול דעתה של הרשות המינהלית בזו שלי. מעבר לכך אומר, כי לא יכולתי לראות חוסר סבירות קיצוני במסקנותיה של הועדה, שכאמור נדרשה לכל טענה ונתנה עליה את דעתה המקצועית. לא ראיתי גם כל פגם שנפל בתהליך קבלת ההחלטה, כזה העשוי להוליך לביטולה, כגון שרירות בקבלת ההחלטה, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, אפליה (לעומת ישובים אחרים כגון קיבוצים) ועוד כיו"ב טענות מתחום דיני המינהל הציבורי. לשם הדוגמה אזכיר את טענתה של העותרת כנגד הפקדת התכנית, טענה שקיבלה מענה הולם בהחלטת הועדה, מה גם שכשלים אלה לא מנעו ממנה להגיש את התנגדותה, התנגדות שנדונה והוכרעה כדבעי.
9.נושא אחר בטרוניותיה של העותרת הוא זה המכוון להעדרה של יכולת אצלה להתמודד, מבחינה ניהולית, כלכלית ואחרת, עם הישוב המורחב. העותרת קובלת על כי כופין עליה כיצד תנהל את המושב, בלא שנבחנו היכולות הארגוניות, הכלכליות, ומערך התשתיות הפיזיות והחברתיות שבמושב, שייאלץ עתה להתמודד עם קליטת מאות מתיישבים חדשים. אלא שגם טענות אלה הן מסוג הטענות התכנוניות, גם אם לא בגרעין הקשה שלהן, ואף הן קיבלו מענה הולם בתהליך אישורה של התכנית, ובמסקנותיהם של גופי התכנון אין בכוונתי להתערב.
10.סוג אחר של טענות מכוון לכך, שהתכנית לפי מתכונתה הנוכחית נרקמה בלא שהעותרת נתנה עליה את הסכמתה. בעיניי נראה, כי טעם זה הוא שהביא את העותרת לבית המשפט. אזכיר, כי בשעתה נתנה העותרת את הסכמתה להרחבה (בטרם אוחדה עם הרחבת הישוב אומן), לפי תכנית שנתנה לה שליטה על בחירת המתיישבים החדשים. יתר על כן, התכנית, לפי מתכונתה דאז, אמורה היתה להכניס לעותרת כספים, שאותם היא ייעדה לשם כיסוי חובותיה במסגרת מנהלת ההסדרים לחובות המושבים ("חוק גל"). משנשתנתה התכנית, לא עומדים עוד לעותרת יתרונות אלה, וזוהי, כך התרשמתי, הסיבה האמיתית להתנגדותה לתכנית הנוכחית.
אלא שעם כל האמפטיה לעותרת, אין בידה זכות כי אם להשמיע את טענותיה בפני הגופים השונים שעסקו במלאכה, שהרי לא היא בעלת הזכויות בקרקע, כי אם המדינה. ראוי היה, כמובן, שהדברים ייעשו בהסכמה בין העותרת לשאר הגופים, וכך אמנם ארע בתחילת הדרך ואולי בחלקים נכבדים שלה גם בהמשך. אלא שאם בנקודת זמן כלשהי לא היתה עוד ההסכמה בין הנוגעים בדבר לבין העותרת, לא עמדה לעותרת זכות קנויה לעצור את התכנית, כי אם, לכל היותר, להביע את התנגדותה, ואת זאת היא אכן עשתה, בין היתר בפני הועדה לדיור לאומי, והאחרונה דנה בהתנגדות ולא ראתה לעצור את התכנית כי אם לאשרה.
11.החלק האחרון של טענות העותרת אותו אזכיר הוא זה המבקש להצביע על כשלים שנפלו בתהליך קבלת ההחלטה, והדברים מכוונים לאי-קיומן של הוראות חוק הוד"ל, תמ"א 35 ותמ"א 3. לא אכביר מלים בטענות אלה, בהן לא מצאתי כל ממש. אומר רק, כי הולתנ"ע אישרה את ההרחבה המשותפת בישיבתה מיום 17.8.2010, ובכך נתקיימו הוראות הדין, המתנות את החריגה מהוראותיהן באישורה של המועצה הארצית.
12.סוף דבר, משום כל הטעמים הללו הנני דוחה את העתירה. לפי נסיבות העניין לא מצאתי ליתן צו להוצאות.
ניתן היום, ט"ו אב תשע"ג, 22 יולי 2013, בהעדר הצדדים.