פסק דין
1.העותרים עתרו כי בית המשפט יקבע כי בהעדר סיווג ספציפי לנכסים שהשימוש בהם הוא למספרה, נעדרת העירייה הרשאה לגבות ארנונה מנכסים אלה.
2.העותרים מפנים בעתירתם לפסק דינו של בית המשפט העליון בבר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ. חברת מישל מרסייה בע"מ (להלן: "פס"ד מישל מרסיה"). בפסק דין מישל מרסיה קבע בית המשפט העליון – כך טוענים העותרים - כי ניסוח צו הארנונה של עיריית תל אביב הוא לקוי, וכי אין די בסעיף שיורי כדי להכשיר גביית מס בגין עסקים כמו מספרות.
3.לטענת העותרים, משנת 2011 עדכנו המשיבות (שיכונו להלן: "העירייה") את דרישות התשלום ממספרות בעיר לתעריף "מלאכה" בהתאם לפסק הדין הנ"ל. העותרים טוענים כי הם זכאים להשבה משום שצו הארנונה שהיה קיים בשבע השנים האחרונות נגוע באי חוקיות. לגישת העותרים, הם אינם עותרים בפועל להשבה, אלא רק לסעד הצהרתי ביחס לאי החוקיות. הם טוענים כי קיימת שאלה משפטית המשותפת לכול העותרים, והיא שאלת ההשבה. אם הענין לא יידון במסגרת העתירה, ייאלצו כל העותרים – 39 במספר, להגיש תביעות נפרדות נגד העירייה.
4.העותרים טענו כי מועצת העיר מוסמכת לקבוע את שיעורי המס ביחס לסוגי שימוש בנכסים שונים, ולצורך כך עליה לקבוע לאיזה סיווג הם משויכים ומהו התעריף בקטגוריה המסוימת. ללא סיווג אין לעירייה סמכות לגבות ארנונה. עוד נטען כי בית המשפט העליון המליץ בפסק דינו כי צו הארנונה יוסדר. פסק הדין בענין מישל מרסיה קבע, כך נטען, כי לאור העובדה שלא קיים בצו הארנונה סיווג ביניים של "שירותים", סווגו המספרות בסיווג "מלאכה". לכן, העירייה צריכה להכריע בדבר סיווג המספרות לסיווג המתאים.
5.בסיכומים מטעמם טענו העותרים כי כל עוד אין החלטה של העירייה בדבר התעריף הראוי שיש לגבות לפיו מס ממספרות העיר, העירייה מקפחת את ציבור הנישומים שהם בעלי מספרות, שאינם יכולים לעתור כנגד הסיווג. המועצה יכולה לקבוע את הסיווג הראוי, ובהעדר החלטה כזו, הנישום מנוע מלעתור ביחס לתעריף הראוי והמוצדק. בכך מתקפחת זכותו של הנישום להשיג על השומה.
6.העותרים חזרו והפנו לפסק הדין מישל מרסיה, שם קרא בית המשפט למחוקק המקומי להסדיר את צווי הארנונה, תוך יצירת סיווגים ספציפיים. נקבע שם גם כי הסיווג השיורי הוא שגוי, וכי מספרות ראויות לסיווג ספציפי. בית המשפט קבע כי שיוך המספרות לקטגוריה כללית, אינה קובעת את התעריף הראוי, אלא היא מהווה את בררת המחדל הטובה ביותר.
7.העותרים טוענים כי אין אפשרות לחייב את המחוקק המקומי לחוקק חוקים, ולכן הדרך היחידה לכפות עליו לעשות כן, היא לקבוע כי צו הארנונה בנוסחו הנוכחי אינו חוקי. לטענת העותרים, קביעה כי צו הארנונה אינו חוקי לא תקנה פטור מוחלט לבעלי המספרות שכן קיים "רף מינימום" שאי אפשר לרדת מתחתיו מכוח חוקי ההקפאה. העותרים הוסיפו וטענו כי העירייה חייבת לנהוג בתום לב, כי עליה לפרט את התעריף ולהסביר את החלטתה ביחס אליו, כדי לאפשר לנישומים לעתור כנגדו.
עיקרון החוקיות מחייב את הרשות – כך נטען – להיות מדויקת וספציפית, ולכן התעריף הנוכחי פוגע בזכויות יסוד של בעלי המספרות לעתור כנגד התעריף.
8.עוד טענו העותרים כי במסגרת העתירה אין צורך להדרש באופן פרטני עובדתי לכול אחד מהעותרים, ואין צורך לבחון מי מהם שילם מס או חייב במס. העותרים אינם עותרים לסעד של השבה, אלא הם מבקשים כי תוקנה להם הזכות לעתור כנגד החלטות הרשות המקומית להשגת התעריף הראוי והחסר. בהקשר זה לא יהיה די בהליך אזרחי, אף לא בהליך אחד לדוגמא, כדי להכריע בשאלת חוקיות צו הארנונה, השאלה שההכרעה בה מבוקשת בהליך הנוכחי. הליכי השגה למנהל הארנונה אינם מועילים אף הם, משום שלא ניתן בהם לעתור כי ייקבע התעריף הראוי. לכן אין די גם בעתירה כנגד החלטות מנהל הארנונה. משום כך, הדרך היחידה היא תקיפה ישירה של צו הארנונה, ולכן הוגשה עתירה הנוכחית.
9. העירייה טענה כי דין העתירה להידחות. העירייה הפנתה בהקשר זה לפסק הדין שניתן במסגרת עת"מ 33501-09-10, שהוא עתירה כמעט זהה לעתירה דנן. עוד נטען כי בית המשפט לעניינים מנהליים הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתביעת ההשבה, כאשר סעד ההשבה הוא הסעד האופרטיבי המבוקש. לגופו של ענין נטען כי העתירה נעדרת עילה – שכן העותרים לא הצביעו על המקור לחובה לה הם טוענים, כי העירייה תקבע סיווג נפרד למספרות. עוד נטען כי סיווגן של מספרות הוא היום ברור, לאור פסק דינו של בית המשפט העליון. המשיבה טענה כי החוק אינו מחייב קביעה של סיווג מיוחד לכול סוג נכס הקיים בעיר, וכי אין לכן חובה לקבוע סיווג מיוחד למספרות.
עוד נטען כי לא קיימת גם אי סבירות בצו, וודאי שלא אי סבירות קיצונית המחייבת את התערבות בית המשפט. העותרים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם בהקשר זה. המשיבה הוסיפה וטענה כי העותרים לא הראו כי אי חקיקת סעיף ספציפי בצו למספרות אינה סבירה באופן קיצוני. נהפוך הוא – דווקא רציונלים של איחוד ופישוט, מצדיקים את הצו בנוסחו הנוכחי.
כן טענה המשיבה כי יש לדחות את העתירה מפאת השיהוי בהגשתה, לדחות אותה עקב העדר תשתית עובדתית ומאחר שהעותרים נהגו בחוסר ניקיון כפיים. יצוין עוד כי צו הארנונה של העירייה שונה בשנת 2012, אולם השינוי אינו חלק מהעתירה דנן.
דיון
10.אני סבורה כי יש לדחות את העתירה.
שני עניינים עולים מהעתירה עצמה ומסיכומי העותרים. הראשון – השאלה האם פסק הדין מישל מרסיה חייב את העירייה לקבוע סיווג ספציפי למספרות, והאם חובה כזו קיימת לעירייה ממקור אחר? הנושא השני מתייחס לשאלה האם עומדת לעותרים זכות להשבה, ואם כן, האם העתירה הנוכחית היא הדרך הראויה לדון בעניינם. עניינים אלה יידונו להלן.
מה קבע פסק דין מישל מרסייה?
11.בצו הארנונה של עיריית תל אביב היו קיימות שתי קטגוריות רלוונטיות – הקטגוריה של "בית מלאכה" והקטגוריה השיורית של "בנין שאינו משמש למגורים ואין עבורו תעריף נפרד". העירייה סיווגה מספרות תחת התעריף השיורי. עניינו של הערעור בענין מישל מרסייה היה בטענתה של חברת מישל מרסייה כי העירייה היתה צריכה לסווג אותה בסיווג של בית מלאכה, שהוא סיווג שבצדו תעריף נמוך הרבה יותר מזה של הסיווג השיורי.
12.בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין), קיבל את הטענה של מישל מרסייה. הוא קבע כי בין שתי קטגוריות, יש להעדיף את ההגדרה ה"פוזיטיבית וספציפית הקיימת בצו" על פני הקטגוריה השיורית שבו, קטגוריה שבצידה תעריף גורף שאינו מתחשב בטיבם ובמהותם הייחודית של הנכסים. בית המשפט קבע כי הן המשמעות המילונית, הן תכלית החוק והן טעמי אחידות פרשנית תומכים במסקנה לפיה יש לסווג מספרה תחת "בתי מלאכה לייצור" או "בית מלאכה" כנוסח הסעיף המעודכן, ו"בוודאי שכך שעה שמדובר בהכרעה בינארית בין סיווג שיורי לבין סיווג ספציפי".
כב' השופט רובינשטיין אכן קרא בפסק הדין למחוקק לדאוג "להסדרה חקיקתית אחידה, בהירה ובעיקר פשוטה ככול הניתן של תחום סבוך זה של הארנונה" (ס' ב' לפסק הדין). כן ציין בית המשפט כי "נכון היה שהעירייה אשר האפשרות לקבוע את סיווגי הארנונה בידיה, תיצור קטגוריה מתאימה יותר לסיווג עסקה של המשיבה ושל נכסים הדומים לו – בכפוף כמובן להוראות הדין" לגישתו של בית המשפט – המגמה בדבר האחדת סיווגים, אינה סותרת את הצורך ביצירת קטגוריות ברורות ובהירות המתייחסות לתחום שלם של נכסים שראוי לייחד לו סיווג ספציפי (ס' י"ב לפסק הדין).