גדבאן נ' עטאללה

פסק דין

תביעה על סך של 15,000 ₪ בגין שני שיקים על סך 7,500 ₪ כל אחד מהם, משוכים מחשבון בנק ע"ש חברת א.אל שיראז בע"מ (להלן: "החברה") ושחתימת הנתבע כערב להם, נחזית כחתימתו (להלן: "השיקים"). השיקים חוללו באין כיסוי מספיק.

בפני כב' הרשמת ספרא-ברנע הוסכם בין הצדדים על קבלת התנגדות לביצוע השיקים, והתביעה התבררה בפני כב' השופט ש. שר. לאחר פרישתו, הועברה התביעה להתברר בפניי.

לטענת התובע, הנתבע הזמין ממנו קורות ולוחות עץ, אשר סופקו לו, בהתאם להזמנה/הצעת מחיר (ת/2) ותעודת משלוח (ת/1). הנתבע, שהציג עצמו כבעלים ובעל המניות בחברה, שילם בשיקים החברה והשיקים לא כובדו. התובע טוען כי הנתבע הוא זה שמסר לו את השיקים, חתם עליהם והחברה, שהנתבע טוען כי עבד בה, הינה חברת קש בבעלותו. לטענת התובע, הנתבע הבטיח והתחייב לפרוע את חובו ולדאוג לפירעון השיקים מאחר והסחורה שרכש סופקה לו במלואה. התובע טוען כי הנתבע התחייב וערב לפירעון השיקים, קיבל את הסחורה נשוא השיקים ומכאן עילת התביעה כנגדו.

מנגד טען הנתבע כי השיקים לא הוצאו מחשבונו אלא מחשבון חברה בה עבד כשכיר עד לשנת 2008. לטענת הנתבע, אין הוא הבעלים של החברה, אינו בעל מניות בה ואינו בעל זכות חתימה בחברה. לא אף זו, טען הנתבע כי החתימה המתיימרת להיות חתימתו והמופיעה על גבי שני השיקים, אינה חתימתו, אלא זיוף. לטענת הנתבע, לא קיבל מעולם מהתובע כל סחורה ולא נקשרה כל עסקה ביניהם. אשר על כן, טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה.

כאמור, בדיון שהתקיים ביום 22.06.11 בפני כב' הרשמת ג. ספרא-ברנע, טען ב"כ התובע למינוי גרפולוג, אך ב"כ הנתבע סירב להשתתף במימון שכ"ט הגרפולוג. איש מהצדדים לא צירף חוו"ד מטעמו. בדיון ההוכחות נחקרו הצדדים עצמם בחקירות נגדיות ובתום ישיבת ההוכחות סיכמו הפרקליטים טענותיהם בע"פ.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הראיות והעדויות אני בדעה כי דין התביעה להידחות.

סעיף 22(א) לפקודת השטרות קובע כדלקמן:

"אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה."

הנתבע העלה בדיון הראשון ודבק לאורך כל ההליך בטענת זיוף - לטענתו החתימות הנחזות להיות על גבי השיקים אינן חתימותיו.

סעיף 23(א) לפקודת השטרות קובע כדלקמן:

"חתימה על שטר שהיא מזויפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו."

כידוע, ההלכה היא כי משהועלתה טענת זיוף, נטל ההוכחה בדבר אמיתות החתימה מונח על כתפי התביעה כחלק מהוכחת אמיתות השטר.

ראה לעניין זה : ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז (3) 240, 261 (1993) וכן ש' לרנר, דיני שטרות 250 (מהדורה שנייה, 2007).

הלכה פסוקה היא כי כאשר מכחיש נתבע את חתימתו על השטר, על התובע מוטל נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה (ראו: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ , פ"ד מז (3) 240, 261 (1993) וכן ש' לרנר , " דיני שטרות " (מהדורה שנייה, 2007) עמ' 250).

בפסק הדין בעניין רחמים התווה כבוד הנשיא שמגר את הדרכים בהם ניתן להוכיח כי חתימה מסוימת היא חתימתו של אדם מסוים אליה רוצים לשייכה.

דרך אחת הינה באמצעות עדות ישירה, היינו, עדות החותם על המסמך או עדות של מי שהיה על המסמך עד לחתימה;

הדרך השנייה - באמצעות השוואת החתימות זו שבמחלוקת לזו האמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני בין החתימות;

והשלישית - על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון.

בענייניו לא נקט התובע באף אחת מהדרכים המנויות לעיל , זאת למרות שהטענה על זיוף החתימות על גבי השיקים עלתה כבר בתחילת ההליך.