1. זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת י' שטופמן), לפיו התקבל ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (כב' השופטת צ' צפת).
2. ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: המבקשת והמשיב 1 (להלן: המשיב) נישאו זו לזה בשנת 1977 ולהם שני ילדים. שניהם בעלים בחלקים שווים של בית מגורים בהרצליה (להלן: הבית). לאחר שנפרדו בני הזוג, עזבה המבקשת את הבית והמשיב נשאר לגור בו. הצדדים מנהלים ביניהם התדיינויות משפטיות רבות בערכאות שונות, בין היתר, בנוגע לדמי השימוש בבית. המשיב חויב בתשלום דמי שימוש ראויים ומשלא שילם אותם, נקטה המבקשת בהליכי הוצאה לפועל נגדו. בנוסף, ניתן פסק דין הצהרתי (ת.א. 9267/02) נגד המשיב לפיו עליו לשלם דמי שימוש ראויים ממועד מתן פסק הדין ועד למועד פינוי הבית בפועל, אך המשיב טרם שילם דבר על חשבון סכום זה. למשיב בת זוג, היא המשיבה 2 (להלן: המשיבה). בתביעה שהגישה המבקשת, נשוא הדיון דנן, עתרה היא לסילוק ידה של המשיבה מהבית, לפינויה ולמנוע ממנה מלהיכנס ולעשות שימוש בבית. המשיב ביקש לדחות את התביעה. לדעתו זכאי הוא לנהוג בבית מנהג בעלים, שעה שהוא משלם למבקשת דמי שימוש ראויים בגין השימוש בזכויותיה בבית. עוד טען כי המשיבה מתארחת לעתים בבית, אך אינה מתגוררת בו דרך קבע.
3. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המשיבה מתגוררת בבית דרך קבע. עוד קבע כי המשיב טרם שילם את החוב הפסוק בגין דמי השימוש הראויים השוטפים. בנסיבות אלו, קבע, הפך המשיב למסיג גבול בזכויותיה של המבקשת בבית. לפיכך פסק בית המשפט כי כל עוד לא משולמים למבקשת דמי שימוש ראויים, נאסר על המשיבה להתגורר בבית. על פסק דין זה ערערו המשיבים.
4. בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את ערעור המשיבים. בית המשפט קבע כי מדובר בזכותו של המשיב להתגורר בבית עם בת זוג, עמה יצר תא משפחתי חדש, ובנסיבות אלה לא ראוי שערכאה שיפוטית תמנע זכות זו, במיוחד כאשר הטענה היא כי עליו לשלם דמי שימוש ראויים ולא באשר לעצם זכותו בבית. למסקנה זו הגיע בית המשפט לאור נסיבותיו הייחודיות של המקרה, עקרונות השימוש בזכות בתום לב, בחינת האינטרסים הסותרים והאיזון הראוי ביניהם. בית המשפט הוסיף כי במצב הדברים היום, לאחר שנות פירוד רבות, ומשניתן פסק דין המצהיר על זכאות המבקשת לדמי שימוש ראויים והוטל עיקול על חלקו של המשיב בבית כערובה לתשלום יתרת דמי השימוש הראויים, ובאין קביעה באשר לסכומם של דמי השימוש הראויים כיום, נראה כי הסעד לו עתרה המבקשת למתן צו מניעה נגד כניסתה של המשיבה לבית מגוריו של המשיב, אינו הסעד הראוי בנסיבות העניין. להכרעה זו הגיע חרף תחושת אי הנוחות, הלכאורית, הנובעת מכך, כי תוצאת פסק הדין אינן עושות צדק עם המבקשת.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
5. בבקשתה המפורטת מתארת המבקשת את הרקע לעזיבתה את הבית וכן את הפסיקה אשר חייבה את המשיב בתשלום דמי שימוש ראויים, אשר אין חולק כי אינו משלם אותם כדין. המבקשת טוענת כי בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 304/72 מנחם ביאלר נ' משה ביאלר, פ"ד כז (1) 533 (1973) להלן: הלכת ביאלר), נדרש המשיב לקבל את הסכמתה כשותפה בנכס למגורי המשיבה בבית, וכי הסתרת עובדת מגוריה של המשיבה עם המשיב בבית מעידה על חוסר תום ליבו ועל ידיעתו כי אין מדובר בניהול ושימוש רגילים בבית. עוד טוענת היא כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנות שנתן לסעיפים 30, 31 ו-33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: החוק). לדעתה, הכנסת המשיבה לגור בבית המשותף חורגת משימוש רגיל בבית ואינה בגדר "שימוש סביר", ואי תשלום דמי שימוש הראויים מהווה הסגת גבול בחלקה בבית. המבקשת טוענת כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אותה היא מבקשת להשיב על כנה, לא פוגעת בזכותו של המשיב להמשיך ולהתגורר בבית ולמצות את זכות הבעלות במחציתו. עוד טוענת היא כי לא ניתן משקל לחוסר תום ליבו של המשיב, לנסיבות בגללן עזבה את הבית, בהן דמי השימוש הראויים מבטאים את נוכחותה הרעיונית בבית, שהיא הנוכחות האפשרית היחידה בנסיבות העניין.
6. בהתאם להחלטתי הגישו המשיבים תשובות לבקשה. המשיב מבקש לדחות את הבקשה ומכחיש את טענות המבקשת בנוגע לרקע לעזיבתה את הבית. לגופו של עניין טוען המשיב כי בדין נקבע כי כניסת המשיבה לגור עמו בבית המשותף מהווה "שימוש סביר" בנכס. עוד טוען הוא כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי התנית הזכות לשימוש סביר בתשלום דמי השימוש בטעות יסודה. המשיב מודיע כי הוא משלם וישלם למבקשת מידי חודש בחודשו דמי שימוש ראויים, כדבעי. לדבריו, בפסק דין שניתן לאחרונה נפסק גובה דמי השימוש לגבי השימוש השוטף ואילו לגבי העבר קיימים הליכי הוצאה לפועל והמשיב משלם גם תשלומים אלה. המשיב מוסיף כי עצם המגורים של המשיבה עימו אינו פוגע בזכותה של המבקשת לקבל דמי שימוש ראויים, ולכן אין הצדקה למנוע את מגוריה עמו ברכוש המשותף. המשיב טוען כי מדובר בסכסוך אישי וכי אין הצדקה להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. המשיבה הודיעה כי היא מצטרפת לנימוקי תשובת המשיב.
7. עיינתי בבקשה על נספחיה, בפסקי הדין וכן בתשובות המשיבים. אין בידי להיעתר לבקשה הגם שכאבה של המבקשת מובן לי. מתן רשות ערעור בגלגול שלישי מותנה בככך שמדובר במקרה שחשיבותו המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים לו (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה אינה עומדת באמות מידה אלה. אף מנימוקי הערעור עולה כי עניינה בטענות של טעויות ביישום הדין. יתר על כן בפועל הבקשה אף אינה מתימרת לעמוד באמות מידה אלו, הגם שכך נטען.
אוסיף, כי גם לגופו של עניין, לא מצאתי הצדקה להתערבות בית משפט זה, חרף התוצאות השונות אליהן הגיעו הערכאות דלמטה. כאמור, אין חולק כי המבקשת זכאית לקבל מהמשיב דמי שימוש ראויים עבור שימושו בבית. כעולה מתשובת המשיב, בינתיים, ניתן אף פסק דין הקובע את סכום דמי השימוש שעל המשיב לשלם כיום עבור מגוריו בבית, ואם אינו משלם סכום זה, פתוחות בפני המבקשת האפשרויות הקבועות בדין לאכוף עליו לעשות כן.
בנסיבות העניין תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי אכן גורמת לכאורה תחושת אי-נוחות ותחושה כי לא נעשה צדק עם המבקשת. יחד עם זאת, אני סבורה כי נסיבות העניין כפי שהן עולות מהבקשה על צרופותיה, כאשר מדובר בסכסוך ארוך שנים ובשים לב להחלטות שניתנו סביב זכאותה של המבקשת לדמי שימוש ראויים, אכן סעד של מניעת כניסתה של המשיבה 2 לבית המצוי בבעלותם המשותפת של המבקשת והמשיב 1 נראה כסעד בלתי מתאים. אין כאמור כדי לפגוע כמובן בזכותה של המבקשת בנכס.
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ג' בחשון תשס"ח (15.10.07).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עכ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il