גבריאל נ' עירית ירושלים

פסק דין

התובעת, ילידת 1957, נפגעה לטענתה ביום 12.7.10 בשעה 20:00 לערך בעת שצעדה ברחוב הרקפת בירושלים. התובעת טענה כי היא נפלה לאחר שנתקלה בגוש בטון או מלט אשר היה מצוי באמצע המדרכה. התובעת נפגעה בידה השמאלית ואובחנה כסובלת משברים בבסיס גליל אמצעי של אצבעות 3 ו-4 ביד.

לטענת התובעת, חבה הנתבעת (להלן: "העיריה"), הרשות המקומית שבשטח השיפוט שלה מצויה המדרכה, לפצותה בגין הנזק שנגרם לה. העיריה לא הכחישה את עצם התרחשות התאונה באופן שתואר ע"י התובעת, אך טענה כי אין המדובר במפגע בלתי סביר המטיל אחריות נזיקית על העיריה.

האחריות

מהעדויות שבאו לפני עולה, כי ביום 12.7.2010 בשעות הערב הגיעה התובעת לביקור בבית בתה, לאחר צעידה ספורטיבית של כ-30 עד 40 דקות. זמן מה לאחר מכן יצאה התובעת בהליכה מבית הבת לכיוון ביתה שלה. התובעת טענה כי באותו יום הלכה דרך רחוב הרקפת, במסלול בו לא נהגה לצעוד. לטענתה, בסמוך לבניין מס' 7/14 נתקלה בגוש בטון או מלט אשר היה באמצע המדרכה והיא נפלה על המדרכה. התובעת הגיעה למכשיר הטלפון, אשר נפל אף הוא, וטלפנה לאחותה ולגיסה אשר מתגוררים בקרבת מקום. זמן קצר לאחר מכן הגיע גיסה, מר אלברט רביבו, והסיע אותה לקבלת טיפול רפואי בטר"ם.

התובעת טענה, כי העיריה התרשלה בכך שלא דאגה שמעבר המדרכה יהיה סלול ובטוח למעבר הולכי רגל, בפרט נוכח עדותו של עד הנתבעת שציין כי מדובר ברחוב בעייתי, וכן טענה לעניין התנהלות העיריה, אופן הטיפול בנפגעים והיעדר פיקוח ותיאום בין הגופים השונים בעיריה.

עמדת העיריה היא שהגבשושית עליה הצביעה התובעת אינה באה בגדר מפגע. בסיכומיו טען ב"כ העירייה, כי מילוי הבטון או המלט במקום לא בוצע ע"י העיריה, ומכל מקום מדובר בהפרש גובה מזערי שאינו מהווה מפגע, שנמצא על מדרכה "זרועת תיקונים". לטענת העירייה, אין לקבוע סטנדרט לפיו על המדרכה להיות במפלס אחד ללא תיקונים וללא הפרשי גובה מזעריים. כן נטען, כי העיריה פועלת כל העת לגילוי ולתיקון מפגעים כדי למנוע התכנות תאונות.

אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעים המצויים בתחומה, אך השאלה היא האם נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות הטלת אחריות על העירייה. ככלל, אף אני שותפה לדעה שהובעה בפסיקה לפיה מדרכות עיר אינן משטח סטרילי ואין לצפות כי לא יהיו בהן סדקים, בליטות או שיפועים כאלה ואחרים. קיומם של אלה הוא פועל יוצא של השימוש ההמוני בדרכים בהם מדובר, המצטרפים לאירועי טבע, הבדלי טמפרטורות וגורמים כגון אלה שיש בהם להשפיע על מצב המדרכות (ראו ע"א 4344/97 ג'ני נ' עיריית רמת גן (פורסם במאגרים)). התמונות שצולמו במקום האירוע מלמדות על קיומה של יציקת בטון הבולטת במעט מגובה המדרכה (לטענת הנתבעת, בכחצי ס"מ בלבד), במקום שעל פי הערכתם של עדי הנתבעת ניצב בעבר עמוד למניעת חניית כלי רכב, שהוסר ממקומו. העד מר עמנואל שורקי, המשמש כמוקדן/סייר במוקד העירוני בעיריית ירושלים ערך בדיקה במערכת המוקד העירוני ביחס למפגע המדובר במהלך שנת 2010. לטענתו, לא נמצאה תלונה המתאימה למיקום ולמפגע הנטענים, למעט תלונה המתייחסת לכתובת אחרת באותו רחוב, מעבר לכביש, הנוגעת לאספלט שקוע ומתפורר לאחר שמחלקת מאור ערכה תיקון במקום. העד מר מאיר בן שוען, הממונה על המחלקה לבטיחות בדרכים בעיריית ירושלים, ציין בתצהירו כי כפי הנראה, העירייה, באמצעות המחלקה לבטיחות בדרכים, הציבה במקום בעבר עמוד למניעת חניית כלי רכב כדי לאפשר במקום מעבר להולכי רגל. העד טען, כי אין ביכולתו לדעת האם המחלקה שלו ביצעה את הסרת העמוד ויציקת הבטון, או שהדבר נעשה ע"י האזרחים במקום. לדבריו, אין במוקד העירוני תיעוד או תלונה על העמוד המדובר וקורה הרבה בירושלים שאנשים פועלים על דעת עצמם ללא שהם מיידעים את העירייה.

איני רואה בסיס להשערה שאחד מתושבי המקום פעל לביצוע יציקת בטון באמצע המדרכה, במקום שאף אינו מהווה כניסה לבית כלשהו. מבין שתי האפשרויות עליהן הצביע עד הנתבעת בתצהירו, סבירה בעיני יותר האפשרות שהעירייה, באמצעות מי מטעמה, היא שביצעה את יציקת הבטון האמורה לאחר הסרת העמוד. יציקת הבטון בוצעה באופן רשלני, שיצר הפרשי גבהים וגבשושיות, שניתן היה להימנע מהם בקלות יחסית. ויודגש, אין המדובר במפגע שנוצר עקב בלאי רגיל וטבעי של מדרכות, אלא במפגע שנוצר עקב פעולה יזומה שנעשתה ככל הנראה על ידי מי מעובדי העירייה.

אף אם תאמר כי לא העירייה, באמצעות אחד מעובדיה, יצרה את המפגע, הרי שניתן היה לאתר את המפגע מבעוד מועד. על פניו, אין המדובר במפגע שנוצר בין לילה, אלא כזה שכפי הנראה היה קיים פרק זמן ארוך מספיק בכדי לצפות שיאותר ויתוקן ע"י פקחי העיריה, בפרט כאשר פקחי העירייה היו ברחוב כשלושה חודשים קודם לאירוע, גם אם בעניין אחר. אמנם, מדובר במפגע גבולי מבחינת רמת הסיכון הטמונה בו, אך עדיין מדובר במפגע המקים חבות בשל התנהגות הנראית כרשלנית.

אשם תורם

הנתבעת טענה כי אשמה של התובעת מכריע, שכן היה עליה לצעוד ביתר זהירות במדרכה בה הלכה. התובעת טענה, מנגד, כי אין לייחס לה כל אשם תורם מאחר וצעדה ברחוב אותו לא הכירה קודם לכן ונהגה כפי שהיה מצופה מכל אדם סביר.

דוקטרינת האשם התורם מעוגנת בהוראת סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי (פורסם במאגרים)).

בענייננו, מדובר במפגע, שכאמור רמת הסיכון הטמונה בו אינה גבוהה, ושניתן היה להבחין בו בקלות (יצויין, כי לא הועלתה טענה בכתב התביעה ובתצהיר התובעת שהראות לא היתה מספקת). עיון בסרטון ובתמונות שהוצגו מעלה כי הרחוב בו הלכה התובעת אינו משטח חלק ואחיד, בלשון המעטה, ומצופה היה מהתובעת שתשים לב למדרך רגלה ותתאים את רמת הערנות שלה לתנאי הסביבה בה היא הולכת. בבואי לחלק את האשם בין התובעת לנתבעת, סביר בעיני בנסיבותיו של מקרה זה לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 40%.

חוות הדעת הרפואיות

על פי חוות דעת רפואית של ד"ר מיכאל לבני, שהוגשה מטעם התובעת, לתובעת נכות בשיעור 5% בגין קישיון נוח של אצבע 3 ועוד 5% בגין קישיון נוח של אצבע 4 וכן 10% בגין תסמונת התעלה הקרפלית. הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית שנערכה על ידי ד"ר שמואל וייס, אשר על פיה נכותה של התובעת היא בשיעור 5% בגין תסמונת התעלה הקרפלית ו-3% בגין הפגיעה באצבע 4 בלבד. הצדדים הסכימו לנהל את התביעה על פי נכות כוללת בשיעור 13.5%.

הנזק

נזק לא ממוני - בהתחשב בשיעור הנכות ובאופיה, אני קובעת לתובעת פיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני.

אובדן כושר השתכרות – התובעת, כיום בת 55, היא עקרת בית. בתצהירה טענה התובעת כי יש בידה תעודת מקצוע של ספרית וכן טענה כי היא עבדה בחברת סיעוד בתפקיד סייעת לקשישים עד סוף שנת 2003 או 2004. התובעת לא צרפה לתצהירה ראיות כלשהן המעידות על עבודתה בעבר, ככל שהיתה כזו, ובחקירתה השיבה כי תעודת הספרית ניתנה לה בגיל 18 בבי"ס אורט וכי עבדה בתחום זה תקופה קצרה של כשנה בהיותה בת 20. התובעת טענה כי לאחר מכן חיה במשך כשנה בארה"ב וכאשר נשאלה במה עבדה כשחזרה השיבה שלא עבדה (עמ' 6 לפרוטוקול, שו' 6-1). התובעת אישרה בחקירתה כי בתקופה שלאחר התאונה ועד היום לא עשתה דבר על מנת לנסות ולהשתלב בשוק העבודה (עמ' 7 לפרוטוקול, שו' 15-10).

לשם פיצוי על אובדן כושר השתכרות יש להצביע על קיומו של סיכוי, שאינו היפותטי גרידא, כי הניזוק היה משתכר בעתיד אילולי התאונה וכי התאונה פגעה בהשתכרותו (ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281).