החלטה
לפניי בקשה לסעד זמני, שהיא למעשה המרצת הפתיחה שכותרתה "בקשה דחופה לצו מניעה", ועליה הוספה המילה "זמני". עניינה של הבקשה – דרישה להמשך שיתוף הפעולה של המשיבה 2 עם המבקש ומתן אפשרות לו להמשיך ולהרצות בשכר עבורה עוד חודשים אחדים.
1.מרפאת לוינסקי, המשיבה 2 (להלן: המשיבה) היא מרפאה קהילתית לאיתור ולטיפול במחלות מין, השייכת ללשכת הבריאות המחוזית תל אביב. היא מעניקה שירותים, ללא תשלום, הכוללים בין היתר בדיקות, תרופות, ייעוץ והדרכה בעניין מין מוגן ומחלות מין. היא מפעילה אף תוכנית הסברה מניעתית ששמה "סקס בטוח בעיר הגדולה" ומופנית בעיקרה לבני נוער ולצעירים (להלן: תכנית ההסברה).
2.המבקש החל בשנת 2008 לפעול כמתנדב במרפאה. אף המשיבה חולקת שבחים על כשרונו ומעלותיו התרומיות הרבות. לאחר שלוש שנים החל לפעול המבקש במתכונת שונה, בשני הקשרים: האחד – החל לשמש כנהג שכיר עבור המרפאה. האחר – החל לשמש כמרצה בתוכנית ההסברה. מתפקידו כנהג שכיר פוטר עוד בשנת 2011 בשל מה שהמרפאה מגדירה כבעיות ביחסי אנוש. היא החליטה לאפשר לו להמשיך כמרצה בתוכנית ההסברה, כאשר לטענת המבקש המדובר במעמד של נותן שירותים עצמאי, תוך שההרצאות אמורות להימשך עד ראשית יולי 2013. ברם לטענת המרפאה החלו להצטבר אצלה נתונים שונים ובפרט תלונות על דרך התנהלותו של המבקש, שהובילו לשימועו לפני הפסקת התקשרות עמו, בראשית ינואר 2013, ולמכתב המודיע על הפסקת ההתקשרות עמו בפועל, ביום 15.1.13 (נספח י' לתגובה).
3.ביום 5.2.13 הגיש המבקש תובענה בדרך של המרצת פתיחה, שהסעד העיקרי המבוקש בו הוא חיוב המרפאה להמשיך ולקבל את שירותיו כמרצה, לפחות עד לתום שנת הלימודים הקרובה, בחודש יולי 2013. לחלופין עותר המבקש לפיצוי בסך 45,000 ₪ בתוספת מע"מ, שכר הרצאותיו המתוכננות, שבוטלו.
בגדרי התובענה עתר המבקש, שאינו מיוצג, אף לסעד זמני: את התובענה לצו עשה נטל, הוסיף לה את המילה "זמני", ועתר להתערבותו הדחופה של בית משפט זה עוד קודם לבירור התובענה. זו הבקשה שלפניי.
4.המשיבה, בתגובתה המפורטת מעל ומעבר, נדרשה באריכות לטעמים שהובילוה להפסיק את ההתקשרות עם המבקש. כן טענה כי לא מתקיימים התנאים למתן הצו. המבקש התעמת מנגד בתשובתו בעיקר עם טענות המשיבה לגופם של דברים, אך טען כי יש מקום למתן צו זמני, בפרט נוכח הפגיעה בכיסו ובמוניטין שלו.
5.משנאספו עתה כתבי בי הדין – ניתן להכריע. יצוין כי בהיעדר מחלוקת רלבנטית להכרעה, ניתן לעשות זאת על אתר. זאת בשים לב לכך שההכרעה בבקשה לסעד זמני היא פשוטה, ואין חשיבות להידרשות למחלוקות העובדתיות שבין הצדדים בשאלות דוגמת כישוריו או מחדליו של המבקש או צדקת המשיבה בהפסקת ההתקשרות עמו. אפילו נניח כי קיימת אפשרות עיונית שיתברר בהליך העיקרי כי לא היה מקום להפסקת ההתקשרות, הרי שדין הבקשה לסעד זמני הוא להידחות, כיוון שהמקרה דנן, באופן מובהק, אינו יכול להצדיק צו זמני. אבאר בקצרה, ומובן שאיני נדרש כאן למכלול טענותיו של המבקש, שאינן צריכות לבקשה לסעד זמני, אף שבחנתיהן לעומקן.
6.הבקשה לסעד זמני היא כאמור העתק הבקשה לצו קבוע. מטבע הדברים, הסעדים שבשתיים זהים לחלוטין. בפרט זהה הסעד שעניינו המשך פעולתו של המבקש כמרצה מטעם המשיבה, עד לחודש יולי 2013. משמעות הדבר היא זו: ככל שיינתן הצו ה"זמני", וכיוון שלא סביר כי ניתן יהיה לברר את התובענה עד לאותו מועד, הרי שהמבקש יזכה במלוא הסעד המבוקש בידו, טרם התבררה התובענה. ככלל, אין נהוג ליתן סעד זמני הזהה לזה העיקרי המבוקש (ראו: רע"א 338/88 חמיס נ. שטרן, פ"ד מג (4) 552 (1989)). לכלל זה יש כמובן חריגים (ראו: רע"א 2059/98 וולטה יצוב קרקע בע"מ נ' מדיטרניין בע"מ, פ"ד נב(4) 721, 732 (1998)). ברם המקרה דנן אינו נמנה עמם.
7.מכשלה נוספת ובלתי עבירה מבחינת המבקש היא שנזקו, גם אם לא יינתן הצו, הוא הפיך. הנזק הרלבנטי, במקרה של אי קבלת הצו, הוא כספי בלבד, שהרי שהמוניטין שלו (שגם לפגיעה בהם הוא טוען) לא ישוקמו בדרך של חיוב המשיבה להמשיך בקבלת שירותיו באופן כפוי. הנזק הכספי הוא ידוע ומכומת – 45,000 ₪ בתוספת מע"מ, כך לטענת המבקש. אם לא יזכה בצו הזמני, אך יתברר לבסוף כי המשיבה פעלה שלא כדין עת החליטה להפסיק את ההתקשרות עמו, הרי שניתן יהיה לפצותו בסכום האמור, ואין כל חשש שמא המבקש לא יוכל להיפרע מן המשיבה (איני נדרש כאן לשאלה אם יוכל לעשות זאת בגדרי התובענה במתכונתה הנוכחית, שהיא לסעד הצהרתי). הכלל בעניין זה הוא ידוע: בית המשפט ייעתר לבקשות למתן צו עשה זמני במשורה, וזאת כאשר התערבותו חיונית על מנת למנוע נזק שאינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם (ראו: רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ (13.12.2005); רע"א 591/13 חברת אפ-גרדאבל בע"מ נ' רשות המיסים (13.2.2013)). שוב, המקרה דנן אינו נמנה עם החריגים לכלל.
8.מכשלה אחרונה המחייבת את דחיית הבקשה נעוצה בטיב הצו המבוקש – חיובה של המרפאה להמשיך ולקבל את שירותיו של המבקש (שאינו עובד, לשיטתו שלו), על מנת שזה יעביר הרצאות עבורה במסגרת תוכנית ההסברה, וזאת לאחר שאמונה של המשיבה במבקש אבד לה. ודוק: איני נדרש כלל ועיקר לכלל הטענות שבעלי הדין שפכו על אודותן הררי דיו, בשאלה האם המבקש הוא מרצה ראוי אם לאו. לב העניין הוא בכך שהמשיבה אינה מעוניינת בשירותיו. סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, קובע כי נפגע מהפרת חוזה אינו זכאי לסעד האכיפה ככל ש"אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי". משמעות הדבר היא שאפילו נניח כי יימצא שהמשיבה מצויה במצב של הפרת ההסכם עם המבקש, הרי שלא ניתן לחייבה אלא בפיצויו. כלל זה קיים, עם חריגים צרים במיוחד, אפילו במסגרת יחסי עבודה (ראו: בג"ץ 4485/08 אלישע נ' אוניברסיטת תל אביב (5.10.2009)). מקל וחומר שזהו המצב כאשר המדובר בקבלת שירותים ממי שמגדיר עצמו כ"פרילנס". למבקש לא עומדת אפוא לכאורה תרופת האכיפה, אלא תרופת הפיצוי. נתון זה משליך כמובן ישירות הן על מאזן הנוחות, הן על סיכויי התביעה, ככל שהמדובר בסעד האכיפה – ממנה יונקת הבקשה לסעד זמני את חיותה.
9.מן המקובץ עולה כי אין כל אפשרות להיעתר לבקשה לסעד זמני. טענותיו של המבקש יכול שיתבררו במסגרת ההליך העיקרי (או במסגרת תביעה לפיצויים, ככל שיגיש כזו חלף תובענתו הנוכחית) – ובמסגרת כזו בלבד. ככל שיימצא כי הדין עמו – יש להניח כי יזכה בפיצוי. ברם אין כל מקום ליתן לו כבר עתה סעד זמני, לאכיפת ההסכם שבוטל למתן שירותים אישיים בידו, ודאי לא לפיצויים כספיים, שאין לתיתם בבקשה לסעד זמני.
10.הבקשה לסעד זמני נדחית אפוא. בנסיבות העניין לא ראיתי להקשות על המבקש בהשתת הוצאות עליו לטובת המשיבים.
ניתנה היום, ט"ז ניסן תשע"ג, 27 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.