מבוא
1. מה גבול תקופת הארכת מעצרו של נאשם קטין מעבר לשישה חודשים ממועד הגשת כתב אישום נגדו באין הכרעת דין? זוהי השאלה העומדת לדיון בבקשה זו. לטענת המדינה, התשובה לשאלה הינה תקופה של 75 ימים.
רקע דיוני
2. ביום 16.6.2010 הוגש כתב אישום נגד המשיב - קטין יליד 1993 - במסגרתו יוחסו לו ביצוען של עבירת רצח, קשירת קשר לביצוע פשע, התחזות כאדם אחר, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושהייה בישראל בניגוד לחוק. בדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 2.8.2010, הורה בית המשפט בהסכמת הצדדים כי המשיב ישהה במעצר עד תום ההליכים. משההליך בעניינו טרם הסתיים, הגישה המשיבה מעת לעת בקשות להארכת מעצרו של המשיב ב-45 ימים. בדיון מיום 12.6.2011 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום באופן שעבירת הרצח הומרה בעבירה של סיוע לרצח ועבירות נלוות. ביום 29.6.2011 הגישה המשיבה בשישית בקשה בהסכמה להארכת מעצרו של המשיב, לתקופה של 60 ימים החל מיום 14.7.2011. בהחלטה מיום 29.6.2011, הוריתי למשיבה כי תצביע על הבסיס המשפטי לפיו ניתן להאריך מעצרו של קטין לתקופה העולה על 45 ימים. עמדת המדינה היא שניתן להאריך על פי דין מעצרו של קטין לתקופה של 75 ימים, אך הוסיפה כי תסתפק במקרה זה בהארכה של 45 ימים. לנוכח הממד העקרוני של הסוגיה, אדרש לעניין תוך הצגת המסגרת הנורמטיבית.
המסגרת הנורמטיבית
3. כידוע, לאחר הגשת כתב אישום, רשאי בית המשפט להאריך את מעצרו של נאשם עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו, בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") - קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר והיעדר חלופה מתאימה. הוראה זו אינה לבדה עומדת, וסביבה מצויים סעיפים המשלימים אותה. כזה הוא הכלל הקבוע בסעיף 61 (א) לחוק המעצרים - "שחרור באין הכרעת דין":
"נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה".
לשון אחר, באם לא הוכרע דינו של נאשם כעבור תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום נגדו - חובה כי ישוחרר ממעצרו. ברם, לדאבוננו מלמדת המציאות כי משפטים עלולים להתארך משך תקופה ארוכה, העולה על זו הקבועה בסעיף 61. על כן, הוסיף המחוקק חריג לכלל, וקבע בסעיף 62 (א) לחוק המעצרים כי:
"על אף הוראות סעיפים 59 עד 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה".
עד לשנת 2009, תקף היה הדין דלעיל כלפי כל אדם נגדו הוגש כתב אישום - קטין כבגיר. ואולם, ביום 30.7.2009 נכנס לתוקפו תיקון מס' 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: "חוק הנוער") אשר קצב מועדים אחרים להחזקתו של קטין במעצר עד תום ההליכים. בסעיף 10 י"ב לחוק הנוער נקבע, כי תחת התקופה של תשעה חודשים הקבועה בסעיף 61 (א) לחוק המעצרים, תבוא תקופה של שישה חודשים. עוד הוסף בסעיף 10 י"ב לחוק הנוער, כי במידה ומשפטו של נאשם קטין לא הסתיים תוך תקופה של שישה חודשים, ניתן יהא להעריך את מעצרו מעת לעת ב-45 ימים בלבד, חלף תקופה של 90 ימים במקרה של נאשם בגיר.
ביום 27.3.2011 נכנס לתקפו תיקון מס' 8 לחוק המעצרים (להלן: "תיקון מס' 8"). הרלוונטי לענייננו בתיקון הינו הוספת סעיף 62 (ב), במסגרתו נקבע כי:
"על אף האמור בסעיף קטן (א), סבר שופט בית המשפט העליון כי לא יהיה ניתן לסיים את הליכי המשפט בתוך התקופה של 90 ימים האמורה בסעיף קטן (א), בשל סוג העבירה, מורכבותו של התיק או ריבוי של נאשמים, עדים או אישומים, רשאי הוא לצוות על הארכת המעצר לתקופה שלא תעלה על 150 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או בלא ערובה" (ההדגשה אינה במקור).
תחולת התיקון לגבי הארכת מעצרו של קטין - עמדת המדינה
4. כאמור, בעקבות הגשת הבקשה המוסכמת להארכת מעצרו של המשיב ב-60 ימים, הוריתי למדינה להצביע על הבסיס המשפטי להארכת מעצרו של נאשם קטין לתקופה העולה על ארבעים וחמישה ימים. בהודעתה טוענת המדינה כי הבקשה להארכת מעצר ב-60 ימים התבססה על תיקון מס' 8. לגישתה, המחוקק לא סייג את תחולת התיקון על עניינם של נאשמים קטינים, ולא קיימות התאמות הנדרשות לגבי נאשמים קטינים. הוסף כי נוכח הקושי העולה מההבדל שקיים בין נאשם בגיר לנאשם קטין, "החליטה המבקשת [המדינה] מכח הנחיות פנימיות" להגביל את הבקשה להארכת מעצרו של קטין עד לתקופה של 75 ימים. זאת "בשים לב לאקלים החקיקתי הקיים בעניינם של נאשמים קטינים".
כפי שנאמר, ציינה המדינה במסגרת הודעתה כי שקלה עמדתה מחדש בנסיבות הקונקרטיות, וביקשה להאריך את מעצרו של המשיב ב-45 ימים בלבד.
דיון
5. המפגש בין הנאשם הקטין לבין הליכי המעצר - לאמור, חזקת החפות עומדת לו - מחייב זהירות ופיקוח הדוק של בית המשפט הדן בעניין. אמנם, קטינות כשלעצמה אין בה כדי לפטור מאחריות פלילית עבריין אשר גילו למעלה מ-12 שנה, וניתן לגזור עונש מאסר רק על קטין מעל גיל 14. אולם ברור הוא כי עניינו של קטין דורש בחינה עצמאית של סוגיית מעצרו. כך נוהג סעיף 10 לחוק הנוער לפיו: "לא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה, והמעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור" (ההדגשה אינה במקור).
מעצרו של נאשם לתקופה ארוכה ממועד כתב האישום, מבלי שאשמתו נקבעה, מצדיק תחימת גבול על ידי המחוקק. רגישותה של תת-סוגיה זו בדיני המעצר נותנת אותותיה בכך שרק שופט בית המשפט העליון מוסמך להאריך את המעצר, בין אם התיק מתנהל בבית המשפט המחוזי, ובין אם בבית משפט לנוער. המחוקק אבחן בין הקטין לבין הבגיר, בכך שהתקופה הדורשת דיון בפני בית המשפט העליון אינה זהה - תשעה חודשי מעצר לבגיר, לעומת שישה חודשי מעצר לקטין. שוני נוסף הוא באורך התקופה המקסימאלית בה רשאי בית המשפט העליון להאריך את המעצר בכל פעם - 90 ימים לעומת 45 ימים. כך המצב עד לתיקון מס' 8, בגדרו האריך המחוקק את תקופת הארכת המעצר המקסימאלית ל-150 יום. לגישת המדינה, הואיל והמחוקק לא ציין שהגדלת התקופה מתייחסת דווקא לבגיר, החליטה לשמור על היחס המתמטי - 90 לעומת 45 טרם התיקון, (שניים לאחד) - באופן שהתקופה של 150 יום תישמר לבוגרים בלבד, בעוד ביחס לקטינים תעמוד התקופה המקסימאלית על 75 יום.
6. גישה זו אין לקבל. סעיף 1 לחוק המעצרים, בפרק א': הוראות כלליות, קובע: