גאון נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בתל אביב-יפו [כב' השופטת ש. קריספין-אברהם], אשר לאחר שמיעת ראיות הרשיע את המערער בכך שביום 25.12.09 קצת לפני חצות נהג כשהוא שיכור.

רמת השכרות של המערער שנמצאה בבדיקת הינשוף הייתה 305 מק"ג על כל ליטר אוויר נשוף מריאותיו של המערער.

לאחר שהורשע המערער נגזר דינו לפסילה בפועל של 24 חודשים בניכוי פסילה מנהלית, פסילה מותנית וקנס.

הערעור הוא על שני חלקי פסק הדין.

עיקר קצפו של המערער בערעורו על הכרעת דינו של בית משפט קמא הינו על כך שבית משפט קמא לא קיבל את עמדתו שלא ניתן לסמוך על עדותם של עדי התביעה, אשר העידו על הפעלת מכשיר הינשוף, בדיקתו וקיומו משום שעסקינן בשוטרים "סתם" לצורך העניין ולא במי שמומחיותם בהפעלת המכשיר ובדרך פעולתו.

בית משפט קמא, בהכרעת דינו, בחן את ראיות התביעה וראיות ההגנה אחת לאחת, ובסופו של יום, קבע כממצאי עובדה, בין היתר גם על סמך קביעות מהימנות של הנאשם ושל חלק מעדי התביעה, שמכשיר הינשוף הספציפי בו נבדק המערער הופעל כראוי, כלומר, הן עפ"י הנחיות יצרן המכשיר והנחיות המשטרה.

בית משפט קמא קבע, ואחזור ואומר בצדק, שאין עדי התביעה המפעילים את המכשיר ואשר מכינים אותו להפעלה במעבדות וביחידות, צריכים להיות מומחים, מהנדסים, שיוכלו להכיר את המכשיר על כל מאפייניו ועל דרך פעולתו על בוריה, די בכך שלמדו קורס, וכך במקרה זה להשתמש במכשיר להפעילו כך שלא יטעה ולהכינו לשימוש כך שלא תהיה טעות בהפעלתו, המכשיר הספציפי הזה, וזאת כאשר כבר נקבעה ההלכה, שהמכשיר המדעי הזה שבו מדובר, הינשוף, על דרך הכלל הוא מכשיר המבצע כראוי את המשימה של בדיקת שכרות.

במקרה ספציפי זה, המערער ביקש בערכאה קמא לזמן עד מומחה, אך בנסיבות בקשתו של המערער את השתלשלות העניינים כפי שתוארו ע"י פרוטוקול בית המשפט וגם בהכרעת דינו של בימ"ש קמא, לא נמצאה הצדקה, במקרה ספציפי זה, כדי לאפשר דחייה לצורך זימונו של אותו מומחה.

אף השאלות ששאל ב"כ המערער את עת/2, הרלוונטי לעניין זה, כך קבע בימ"ש קמא ובצדק קבע, היו שאלות הנוגעות לכלל מכשירי הינשוף ולא כפי שהוצהר בערעור וכפי שהוצהר בפני בית משפט קמא, המכשיר הספציפי שבו נעשה שימוש בעניינו של המערער.

ב"כ המערער גם טוען, שתעודת עובד הציבור אשר הוגשה לבית משפט קמא במקרה זה, ת/9, איננה עומדת בקריטריונים ובהוראות סעיף 24 לפקודת הראיות ואין זה כך. עסקינן בתעודת עובד ציבור בהתאם לתקנות ואפילו עפ"י הטופס המצורף לפקודת הראיות, אם כי ההצהרה הקשורה להוראות החוק בדבר עדות שקר, היא ברישא לתעודה ולא בתחתיתה ועניין זה חסר חשיבות.

נכון, עפ"י סעיף 26 לפקודת הראיות, בית משפט צריך לצוות ולהיעתר לבקשה לחקור את עורך התעודה, אופן טבעי הוא שחקירת עורך התעודה יכול ותיעשה גם בתוכן המסמכים ובזהותם, גם לגבי המסמכים שבתיק שאליו מוסמכת החקירה, אך במקרה שבפנינו, אין ראיות ואין משום המוכיח שהסנגור כלל ביקש התיק יובא ויוצג לו טרם הדיון, ואם יבקש זאת במסגרת חומר החקירה, לא זכאי לפי סעיף 74 לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, ודאי היה מקבל.

בנסיבות תיק זה אפוא, הנני מוצא להתערב בכל אותן קביעות עובדה שקבע בית משפט קמא, הערעור על הכרעת הדין נדחה.

באשר לעונש, הרי עסקינן בפסילה בפועל ברמת פסילת המינימום לפי סעיף 39 א' לפקודת התעבורה, לא ניתן לומר שבית המשפט שגה במידת העונש שגיאה המצדיקה התערבות, והערעור יידחה.

ניתנה והודעה היום י"ח תמוז תשע"א, 20/07/2011 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט

הוקלד על ידי: נופר דוידי