החלטה
מדובר בערר על החלטת בית משפט השלום בחדרה מיום 9.2.2014 שניתנה מפי כב' השופט פ' ארגמן, לפיה הורה בית משפט קמא על שחרורו של הרכב נשוא הדיון בתנאים מגבילים הכוללים בין היתר, הפקדה כספית במזומן בסך 30,000 ₪.
בבקשה להחזרת תפוס שהונחה בפני בית משפט השלום נאמר כי העורר הנו הבעלים של רכב מסוג ג'יפ מ.ר. 75-111-14 (להלן: "הרכב") שנתפס על ידי המשיבה במהלך חיפוש באחד הבתים באום אל פחם. נטען כי במסגרת חיפוש זה נעצרו ונחקרו אנשים ששוחררו, בעוד הרכב נותר מוחזק בידי המשיבה. מכאן הבקשה להשבתו שהונחה בפני בית משפט קמא.
בהחלטתו, ציין בית משפט השלום כי תפיסת הרכב מהווה חלק קטן מחקירה מקיפה בעבירות הונאה, בהם מעורבים מספר גורמים. אין חולק כי בשלב זה העורר אינו מעורב כחשוד. אלא שהרכב נתפס אצל אחד החשודים במתחם בו מתגוררים מספר אנשים ובכללם אחד החשודים המרכזיים בפרשה. בית המשפט הפנה לטענת העורר לפיה הושאר הרכב בשל תקלה שנתגלתה באחד הגלגלים בו, ברם הצביע בד בבד גם על בעיות אחדות העולות מגרסתו. בנוסף הפנה בית משפט קמא לדברי נציג המשיבה שאישר בהגינותו כי מההיבט הראייתי בשלב זה קשה להוכיח קשר לוגי בין העורר לבין העיסוקים הפליליים החמורים בהם מעורבים יתר החשודים בתיק. במכלול הכולל סבר בית משפט קמא כי יש מקום להורות על שחרור הרכב בתנאים מגבילים שיבטיחו את האפשרות לחילוטו אם אכן תועלה בקשה מעין זו והיא תתקבל על ידי בית המשפט. התנאים המגבילים ששחרורו של הרכב כפוף להם כוללים איסור ביצוע כל דיספוזיציה לגבי הרכב, רישום עיקול במשרד הרישוי לטובת משטרת ישראל והאפוטרופוס הכללי והוצאת פוליסת ביטוח מקיף שישועבד לטובת משטרת ישראל והאפוטרופוס הכללי, הפקדת בטוחה כספית בסך 30,000 ₪ וחתימה על ערבות עצמית בסך 60,000 ₪.
טענת העורר בקליפת אגוז הנה כי שגה בית משפט קמא כאשר התעלם מהעדר ראיות הקושרות את העורר ו/או הרכב שבבעלותו לביצוע העבירות בגינם נחקרו ונעצרו החשודים בפרשה . נאמר כי בנסיבות, בהעדר תשתית ראייתית, שגה בית המשפט עת התנה את שחרור הרכב בהפקדת בטוחה כספית בסכום משמעותי של 30,000 ₪.
המסגרת הנורמטיבית של הדיון מצויה בסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969 הקובע כלהלן:
"רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".
הפרשה, במסגרתה נתפס הרכב עניינה חשדות להלבנת הון, הונאת נושים, זיוף והתחזות, ובה מעורבים, על פי החשד, מספר אנשים ובכללם אחד חדר אגבריה (להלן: "חדר"). על פי החשד, פעלו החשודים במסווה של עסק חוקי להשכרת רכבים בבעלות מי מבני משפחת קעקוש מכפר יסיף וחדר.
על פי הראיות שהוצגו בפניי, נתפסו מפתחות הרכב בחזקתו של חדר במהלך חיפוש שנערך בביתו ביום 12.11.2013. באותו מעמד נתפס גם הרכב נשוא הדיון, יחד עם רכבים אחרים, כשהוא חונה במתחם הבית. מדברי נציג המשיבה בפני בית משפט קמא עולה כי אין מחלוקת שהרכב הנו בבעלות העורר. אלא שהמשיבה סבורה כי בשלב כלשהו לאחר רכישתו, העביר העורר את הרכב לרשות קעקוש באמצעות חדר לשם השכרתו ועשיית רווחים. זאת במסגרת העסק ששימש להסוואה, ואשר בגדרו נעברו העבירות על פי החשד.
לבד מהעובדה שהרכב נתפס בחזקת חדר, כשהמפתח מצוי ברשותו, הרי שהתשובות שסיפק העורר בחקירתו במשטרה מגבירות את החשד כי השימוש והחזקה ברכב הועברו לחדר. כך למשל עולה כי העורר אינו מחזיק ברישיון נהיגה, הוא לא דאג לבטח את הרכב, חרף שוויו, אינו יודע מי עשה את המבחן השנתי לרכב ועוד כהנה פרטים שברגיל אמורים היו להיות בידיעת הבעלים.
סעיף 32 לפקודה אינו דורש ראיות ברמה גבוה של שכנוע ודי אם סביר להניח שקיים קשר בין התפוס לבין ביצוע העבירה (ראו: בש"פ 7446/12 דיאמונדס (2007) בע"מ נ' מדינת ישראל (1.11.2012)). יוער עוד כי על פי הפסיקה, רישום הבעלות ברכב נושא אופי דקלרטיבי בלבד (ראו: רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פד"ינא(4), 464 (1997)).
לטעמי, די בראיות שהוצגו על מנת לקבוע כי סביר להניח שהשימוש והחזקה כמו גם הבעלות האפקטיבית ברכב עברו לידי חדר. בנסיבות, רשאית המשיבה להחזיק ברכב על מנת לאפשר חילוטו בסוף ההליך, ככל שיוגש כתב אישום.
האיזון שערך בית משפט קמא בין שוויו של הרכב העומד על 133,000 ₪ לפי מחירון הרכבים יצחק לוי, לבין גובה הערובה בסך 30,000 ₪ נכון וראוי בנסיבות העניין. הסכום שנקבע מאזן נכונה בין השיקולים שהיה על בית המשפט להביא בחשבון בעת בחינת הבקשה.
לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא ואני מורה על כן על דחיית הערר.
חומר החקירה שהושאר ברשותי עד למתן החלטה זו, יוחזר לנציג המשיבה באמצעות העוזרת המשפטית בלשכתי.
ניתנה היום, כ' אדר תשע"ד, 20 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.