גאבר ואח' נ' נתשה

פסק דין

התובעים הינם אב (התובע 1), ובנו (התובע 2), אשר מתגוררים יחדיו בנכס השייך לנתבע, ובתביעה שלפניי הם עותרים לקבל צו שיצהיר כי הינם דיירים מוגנים בנכס. הנתבע טוען כי דין התובענה להידחות על הסף בשל הליך קודם שהתנהל בין הצדדים.

מן החומר שהוגש עולה, כי בעבר הגיש הנתבע נגד התובעים תביעת פינוי בת.א. (שלום ירושלים) 6007/07. התובעים לא הגישו כתב הגנה ולכן, ביום 22/07/07, ניתן נגדם פסק דין בהעדר הגנה, לפיו עליהם לפנות את הנכס שבמחלוקת. התובעים הגישו בקשה לביטול פסק הדין ובדיון שהתקיים לפניי כב' השופט בר-עם הגיעו הצדדים להסכמה כדלהלן:

"אנו מוכנים לקבל את המלצת בית המשפט, וזאת נוכח הטענות שנטענו בבקשה לביטול פסק דין, שעל פיהן טען המבקש לזכות בעלות בנכס נשוא התובענה, ולפיה, יבוטל פסק הדין ויינתן תחתיו פסק דין חדש שלפיו ככל שתידחה תביעת המבקש שתוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים בתובענה לפסק דין הצהרתי בגין הזכויות בנכס כאמור, תתקבל התביעה ויינתן פסק דין במתכונת פסק הדין מיום 22/07/08".

יושם אל לב כי ברישום דברי הצדדים נפלה טעות סופר כיוון שכוונת הצדדים הייתה שיינתן פסק דין לפינוי במתכונת פסק הדין בהעדר הגנה שניתן ביום 22/07/07 ולא ביום 22/07/08 כפי שנרשם. כך או כך, לאחר שהושגה ההסכמה האמורה הגישו התובעים תביעת בעלות לבית המשפט המחוזי ותביעתם נדחתה. למרות הדחיה הגישו התובעים את התביעה שלפניי בגדרה הם טוענים כי הם דיירים מוגנים בנכס, טענה שכמובן לא מתיישבת עם טענת הבעלות שהם טענו בבית המשפט המחוזי.

הנתבע בתובענה שלפניי הגיש בקשה לסילוק התובענה על הסף. לטענת הנתבע החלטת כב' השופט בר-עם אשר נתנה תוקף להסכמת הצדדים מהווה מעשה בית דין, החוסמת את התובעים מלהגיש את התביעה שלפניי. הנתבע מוסיף וטוען כי התובעים מבססים את תביעתם על טענה אשר סותרת חזיתית את טענתם בבית המשפט המחוזי. לדבריו בבית המשפט המחוזי טענו התובעים כי הם בעלי הנכס, ולכן הם טענו כי הסכם שכירות שהוצג באותו הליך הינו מזויף, ואילו בהליך הנוכחי מסתמכים התובעים על אותו הסכם "מזוייף" כדי לבסס את טענת הדיירות המוגנת.

בתשובתם טוענים התובעים כי הם לא מנועים מלהסתמך על הסכם השכירות כיוון שבהליך הקודם נדחתה טענתם שהסכם השכירות מזויף. לעניין פסק דינו של כב' השופט בר-עם טוענים התובעים כי מדובר בפסק דין מוסכם הניתן לביטול משום שיש: "ברשותם מסמכים ברורים (הן מעיריית ירושלים והן מחברת החשמל), המוכיחים מעל לכל ספק, כי הינם מחזיקים בנכס באופן אישי לפחות משנת 1964". (סעיף 8 לתגובת התובעים).

דין בקשת הנתבע להתקבל.

התובענה שנדונה לפני כב' השופט בר-עם הייתה תביעת פינוי. הנתבעים באותה תובענה (התובעים שלפניי – א.ר.) התגוננו בטענה לפיה הם בעלי הנכס. על רקע טענה זו הסכימו הצדדים כי סוגיית הבעלות תתברר בבית המשפט המחוזי, וכי ככל שתביעת הבעלות שיגישו הנתבעים תידחה אזי יחזור לעמוד על כנו פסק הפינוי שניתן נגדם. בכתב התביעה שהגישו התובעים בהליך שלפניי אין שום אזכור להליך שהתקיים לפניי כב' השופט בר-עם, וממילא אין כל טענה שפסק הדין המוסכם נגוע בטעות או בהטעיה, ואין כל בקשה למתן צו שיצהיר על בטלותו של פסק הדין. במצב דברים זה, פסק הדין עומד על כנו, והוא יוצר מעשה בית דין החוסם את התובעים מלהגיש את התביעה שלפניי (ראו- רע"א 6498/05 צבעוני נ. בנק הפועלים; וכן- רע"א בנק הפועלים נ. רלה ויינשטיין – פורסמו באתר נבו).

התובעים טוענים כי פסק הדין של כב' השופט בר-עם לא יוצר מעשה בית דין כיוון שלא נדונה במסגרת אותו הליך סוגיית הדיירות המוגנת. טענה זו אינה יכולה להועיל לתובעים, כיוון שההשתק שנוצר מכוח פסק הדין הראשון מונע מן התובעים שלפניי לטעון כל טענה שהם היו יכולים לטעון בהליך הראשון, ואפילו אם הם לא טענו אותה בפועל במסגרת אותו הליך (ראו- רע"א 2337/06 הנ"ל).

לאור כל האמור התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבע הוצאות בסך של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪.

ניתן היום, י"ט חשון תשע"ד, 23 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.