רקע

1. המערער, טור' ס' מ', הועמד לדין לפני בית הדין הצבאי בעבירות שעניינן האשמת שווא, לפי סעיף 107 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 וכן הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כתב האישום נסמך, בעיקרו, על אמרת חוץ מפלילה שמסר אחד מעדי התביעה. אחר שמיעת ראיות, קבע בית הדין המחוזי כי לא ניתן לקבוע ממצאים על סמך דברי עד התביעה וכי אין בנמצא ראייה מסייעת לעדות המפלילה. לפיכך, מצא בית הדין לזכות את המערער מהאישומים שיוחסו לו (מטכ"ל (מחוזי) 679/14 התובע הצבאי נ' טור' ס' מ' (2017)).
2. נוכח זיכויו, עתר המערער לפיצויים מכוח סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, בגין הוצאות הגנתו המשפטית ובשל "הוצאות בטלה בגין כל יום בו נערך דיון שהנאשם הגיע אליו לבית הדין". בית הדין המחוזי דחה את בקשת המערער לפיצויים. מכאן הערעור שלפנינו.

העובדות הצריכות לעניין

3. על-פי הנטען בכתב האישום, בעת שהיה המערער כלוא בבסיס כליאה צבאי, הגיש תלונת שווא בדבר תקיפתו על-ידי אנשי סגל בבסיס הכליאה שבו היה כלוא. במסגרת תלונה זו, טען המערער, כי הותקף על-ידי גורמי הכליאה בעת שביקשו לערוך על גופו חיפוש בהפשטה, שבמהלכו הופל לרצפה על-ידי גורמי הכליאה וחש מכות בראשו, בגבו, בצלעותיו ובצווארו. כן התלונן כי לאחר שנאזק תפס אחד מגורמי הכליאה בשערו והטיח את ראשו ברצפה מספר פעמים. בהמשך, כך טען המערער, בעודו שוהה בתאו, ולאחר שבעט בדלת התא, הגיע סמל האגף של בסיס הכליאה, דחף אותו והשליכו לאחור שעה שהמערער היה אזוק בידיו וברגליו. גורמי הכליאה, מנגד, טענו כי המערער התנגד לחיפוש והתפרע, וכי על כן נאלצו להשתמש בכוח סביר כנגדו, אולם כפרו בתיאוריו של המערער באשר למידת הכוח שהופעלה כלפיו.
4. עוד נטען בכתב האישום, כי לאחר אזיקתו, בעודו שכוב על הרצפה, הכה המערער את מצחו ברצפה מספר פעמים וכן הכה בראשו בקיר, הכול על-מנת להחמיר את מצבו ולבסס את תלונת השווא שתכנן להגיש בהמשך, כפי שאכן עשה. נטען גם, כי המערער ניסה להניע את אוראל וסקר – חייל שהיה כלוא עמו בבסיס הכליאה ולימים עד התביעה המרכזי – למסור עדות שקר במשטרה, שלפיה ראה את אנשי הסגל בבסיס הכליאה תוקפים אותו.
5. כתב האישום שהוגש כנגד המערער התבסס, כאמור, ברובו, על אמרתו המפלילה של העד וסקר בחקירתו. במסגרת אמרה זו, מסר וסקר כי המערער גרם לעצמו חבלות, על-מנת שיוכל להעליל על גורמי הכליאה כי תקפוהו. עוד מסר, כי המערער ניסה להניעו למסור דבר שקר, שלפיו ראה את סגל בסיס הכליאה תוקפים את המערער. כן התבסס כתב האישום על גרסאותיהם של גורמי הכליאה בחקירה, אשר כפרו, כאמור, בתיאוריו של המערער באשר למידת הכוח שהופעלה כלפיו.
6. בבית הדין המחוזי, כפר המערער במיוחס לו בכתב האישום. במסגרת פרשת התביעה, העידו גורמי הכליאה שכלפיהם הופנתה האשמת השווא, לכאורה, וטענו כי נוכח התנגדותו של המערער לחיפוש והתפרעותו, נאלצו להשתמש כנגדו בכוח סביר. בנוסף, העיד העד וסקר, לאחר שהובא לבית הדין למסירת העדות במסגרת צו הבאה. במהלך עדותו, חזר בו העד מגרסתו המפלילה וטען כי גרסה זו נמסרה על-ידו בעקבות איומים ולחץ שהופעלו כלפיו על-ידי גורמים מבסיס הכליאה. התביעה הצבאית ביקשה להרשיע את המערער על סמך אמרת החוץ של וסקר, בהתאם להוראות סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.
7. בהכרעת הדין, דחה בית הדין המחוזי את דבריו של העד וסקר לפניו, שלפיהם הגרסה המפלילה שמסר בחקירה נמסרה בעקבות לחץ ואיומים מצד גורמי הכליאה. עם זאת, בית הדין עמד על הקושי באפשרות להתחקות אחר מניעיו של וסקר בעת מסירת הגרסה המפלילה; על הקושי לצפות ממנו לשמור על ניטרליות בעת מסירת האמרה המפלילה, בשים-לב לכך שבאותה עת הוא ריצה עונש מאסר באותו בסיס כליאה שבו שירתו גורמי הכליאה, שכלפיהם הוגשה התלונה; ועל חוסר ההיגיון בנושא מרכזי בגרסה המפלילה, שלא לובן במשפט (על-פי גרסתו של וסקר בחקירה, הוא סיפר למערער כי הוא כבר נחקר בעניינו (בלשון עבר), אולם על-פי אותה גרסה, מסר כי המערער לא בירר עמו מה נשאל או מה מסר לחוקריו, אלא הנחה אותו מה לומר בעתיד). נוכח האמור, אשר לאשמה שעניינה הנזקים שגרם המערער לעצמו על-מנת להחמיר את מצבו והאשמה שעניינה הדחה בחקירה – מצא בית הדין המחוזי כי לא ניתן להסתמך על אמרת החוץ המפלילה שמסר וסקר בחקירתו ולקבוע לפיה ממצאים:

"הסתירות בגרסאותיו של וסקר, התהיות העולות מגרסתו בבית הדין ונסיבות הבאתו למתן עדות, עליהן הצביע התובע בסיכומיו, אינן יכולות לגבור על הטעמים שפורטו לעיל ואשר בגינם אין אנו יכולים להסתמך על אמרת החוץ של וסקר. למען הסר ספק, אין אנו קובעים כי גרסה אחת עדיפה על אחרת, אלא כי התשתית הכוללת שהונחה בפנינו אינה מאפשרת לנו לבסס ממצאים כלשהם על סמך דברים שמסר וסקר, בין בבית הדין ובין מחוצה לו. בהינתן המסקנה כי לא ניתן לבסס ממצאים כלשהם על עדותו של וסקר, הרי שלא קיים בסיס להרשעת הנאשם בגין המעשים המיוחסים לו בחלק השלישי... ובחלק הרביעי... שכן הראיה המרכזית בקשר אליהם, עליה ביקשה המאשימה להסתמך, היא אמרת החוץ של וסקר".

8. אשר לפרט שעניינו האשמת שווא, שיוחס למערער בנוגע לתלונתו כי הותקף על-ידי גורמי הכליאה במהלך עריכת החיפוש על גופו – קבע בית הדין המחוזי כי הן על-פי גרסת המאשימה והן על-פי גרסת ההגנה, האירוע כלל שימוש בכוח מצד כל המעורבים. נוכח האמור, קבע בית הדין המחוזי כי:

"אנו מתקשים לקבוע ברמה הנדרשת בפלילים כי מדובר בהאשמת שווא ולא בסיטואציה בה כל אחד מהעדים מתאר את אותם הדברים אלא שהוא מביא עמו את הזווית שלו לאירוע, על האופן בו נקלט בחושיו והוטבע בזכרונו".

בית הדין המחוזי עמד על אופייה של העבירה של האשמת שווא, "הדומה במאפייניה לעבירה של עדות שקר... אשר לגביה... נדרש סיוע ראייתי לצורך הרשעה על-פי עד יחיד". נקבע, כי הגם שבענייננו אין המדובר בעד יחיד הניצב מול עדות המערער, העובדה שכלל העדויות האחרות הן של גורמי הכליאה שכלפיהם הגיש המערער תלונה – "מקשה על האפשרות לבסס הרשעה ללא ראייה מסייעת הנובעת ממקור ניטראלי ובלתי תלוי". אשר לתלונת המערער בדבר איש סגל שדחף אותו בעודו אזוק, קבע בית הדין המחוזי כי קיים "חסר ראייתי" כתוצאה מכך שלא אותר התיעוד החזותי של האירוע הנטען ולפיכך, כי "לא ניתן לקבוע, ברמה הנדרשת בפלילים, כי תלונת הנאשם בקשר למעשיו של סמל זפרני מהווה האשמת שווא". יודגש גם, כי במהלך תחקיר שנערך על-ידי סגן מפקד הכלא, עלה כי סמל זפרני אכן דחף את המערער בעודו אזוק, בניגוד לפקודות, ולפיכך הורה על העמדתו לדין משמעתי.

9. נוכח האמור, קבע בית הדין המחוזי כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח את העבירות שיוחסו למערער במידה הנדרשת בפלילים, ומשכך זיכה את המערער מהמיוחס לו.

החלטת בית הדין המחוזי בבקשה לפיצויים

10. כאמור לעיל, ההגנה עתרה לפסיקת פיצויים בהתאם לסעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי, שכן לטענתה, לא היה יסוד להגשת כתב האישום נגד המערער על בסיס תשתית הראיות הקיימת. בנוסף, טענה ההגנה, כי קיימות נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצויים, לרבות הליכי המשפט הממושכים, אופי הזיכוי ונסיבותיו האישיות של המערער. התביעה הצבאית התנגדה לבקשת ההגנה וטענה כי לא ניתן לומר שלא היה בסיס ראייתי להגשת כתב האישום או כי קיימות נסיבות אחרות המצדיקות להורות על מתן פיצוי, שכן לשיטתה, נבע הזיכוי מהתפתחויות במשפט, שעיקרן בעדותו הבלתי צפויה של וסקר, שחזר בו מעדותו המפלילה.
11. בית הדין המחוזי עמד על שתי העילות המנויות בסעיף 490 לחוק, העשויות להצדיק מתן פיצוי לנאשם שזוכה – העדר יסוד לאשמה ונסיבות אחרות המצדיקות זאת. אשר לטענת "העדר יסוד לאשמה", קבע בית הדין המחוזי כדלקמן: