ב"ל 6935-06-14 המוסד לביטוח לאומי נ' ד'

1.זהו ערעור המוסד על החלטת הוועדה הרפואית מיום 22.4.14 שקבעה למשיב נכות בשיעור 30% לפי פריט 37 (7)ג-הגבלת תנועה בעמוד שדרה מותני (להלן: "הוועדה" ולהלן "הליקוי" בהתאמה).

2.לטענת המערער נקבע באופן פוזיטיבי על ידי ועדות קודמות כי הליקוי בעמוד השדרה ממנו סובל התובע אין לו קשר סיבתי רפואי לתאונת העבודה שהוכרה על ידי הנתבע. בנסיבות אלה עמדה זו הפכה להחלטה חלוטה והוועדה דנן לא רשאית היתה לסטות מהחלטה זו והיא כבולה אליה. לנוכח זאת החלטת הוועדה לקבוע נכות בעמוד שדרה מותני בשיעור 30% סוטה מההלכה בענין. לטענת המשיב היה מקום לשקול עמדה זו מחדש וכך עשתה הוועדה ואין פגם בהחלטתה מה גם שחלק מהוועדות שדנו בעניינו ציינו כי יש ליקוי בגבו אך הם נמנעו מלדון בליקוי ולעסוק בקשר הסיבתי לתאונה מחמת העובדה שקודם לכן נקבע, על ידי ועדות קודמות שאין קשר סיבתי. על כורחך סברו הן שיש קשר סיבתי אך מחמת מניעות זו לא דנו בה.

3.פסיקת בתי הדין בשאלת התייחסות הוועדות הרפואיות לקשר סיבתי שנקבע על-ידי קודמותיהן – ברורה ועקבית.

ההלכה המנחה בעניין זה נקבעה עוד בתחילת דרכו של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע ל/6 - 0 אלחטיב - המוסד לביטוח לאומי פד"ע א' 157.

בדב"ע לז/1309 - 01 איסר שידלובר - המוסד לביטוח לאומי (פורסם בלקט פסקי דין של ועדות רפואיות של המוסד, עמ' 204) חזר בית הדין הארצי על ההלכה לפיה וועדה רפואית הדנה בבקשה להחמרה במצבו של מבוטח שנפגע בעבודה אינה רשאית לפסול קביעה של ועדה קודמת בעניין הקשר הסיבתי בין הנכות לתאונה.

4.העיקרון החוזר בפסיקת בתי הדין הוא כי אין מהרהרים אחר עצם קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין נכות או ליקוי לבין הפגיעה בעבודה, מקום בו זה נקבע באופן סופי על ידי וועדה רפואית קודמת וכן אין להרהר אחר מידת הקשר הסיבתי , כפי שנקבע על ידי ועדות קודמות.

על עמדה זו חזר בית הדין שוב ושוב (ראו, בין השאר, בדב"ע מד 666 - 01 עמית - המוסד פד"ע יז 393 וכן דב"ע נג 01-45 כוכבי - המוסד פד"ע כז 187, עבל 27/98 המוסד - נחום יחזקאל (ניתן ביום 20.6.99)).

5. ייתכנו אמנם נסיבות, בהן תהיה רשאית ועדה מאוחרת לשלול קיומו של קשר

סיבתי, אך זאת רק באותם מצבים חריגים בהם הקביעה המוקדמת לפיה נקבע קשר סיבתי היתה נגועה "במום משפטי הפוסל אותה" (וראו: דב"ע מה/01-462 המוסד - שמריהו נחמד פד"ע יט 229).

באשר לנסיבות שיצדיקו חריגה מהכלל כמפורט לעיל, קבע בית הדין הארצי בסעיפים 7-8 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) נילי ארד בעב"ל 264/03 פסח דוד – המוסד (מיום 8.6.04), כך :

"אמור מעתה - קביעה כדין, סופית וחלוטה בדבר קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי, בין הפגיעה בעבודה לבין הפגימה לה טוען הנפגע, תהא שרירה וקיימת ואין להופכה עוד. לעניין זה אין נפקא מינה אם המדובר בנכות יציבה שנקבעה או בנכות זמנית. על כך, נוסיף הערותינו אלה:

א. גם אם נקבעה סופית הנכות היציבה והקשר הסיבתי בין דרגת הנכות לבין הפגיעה בעבודה, עדיין קיימת אפשרות לכך שבעתיד יחול שינוי בקביעות אלה ואין לפסול על הסף טענה בדבר שינוי שכזה. טענה בנדון זה תיבחן לגופה וייבחנו הטעמים לבקשה לשנוי הקביעות בנדון זה, ובלבד שאין בטענת השינוי כדי לשלול מדעיקרא קיומו של קשר סיבתי שהוכר ועוגן בהחלטה סופית.