מ.ק. נ' המוסד לבטוח לאומי

1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לעניין אי כושר מיום 16.2.2016, אשר קבעה כי המערערת לא איבדה 50% מכושרה להשתכר וכי היא מסוגלת לעבודה "בעבודות בישיבה בלתי מקצועיות...".

2. על פי הסכמת הצדדים מן הישיבה המקדמית, אשר נשמעה בפני רשם בית הדין עמיצור איתם, ניתן פסק הדין בערעור על יסוד כל החומר המצוי בתיק לרבות ההשלמה התמציתית של טיעוני הצדדים לפרוטוקול הישיבה המקדמית.

רקע עובדתי

3. ועדה רפואית לעררים שהתכנסה במועד לא ברור בשלהי שנת 2015 קבעה, כי המערערת סובלת מנכות רפואית בת 81%, הכוללת את הלקויות הבאות: 65% בגין מצב אחרי קטיעה ברגל ימין לפי פריט 47(6)(ג) לרשימת הליקויים שבתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1957; 15% בגין מצב אחרי קטיעה חלקית של אצבע III מימין לפי פריט 43(3)(א); 12% בגין מצב אחרי קטיעה חלקית של אצבע IV מימין לפי פריט 43(2)(ב); 5% בגין הגבלת תפקוד של אצבע 4 מימין לפי פריט 44(4); 5% בגין הגבלת תפקוד של אצבע 5 מימין לפי פריט 44(4); 10% בגין צלקות בגוף לפי פריט 75 (1)(ב); 10% בגין דכאון קל לפי פריט 34 (ב); 10% בגין כאבים בעמוד שדרה מותני לפי פריט 37(4)(א) (צ"ל 37(7)(א) – ר.ב.ה); 10% בגין שינויים ארטריטים ברגל שמאל לפי פריט 35(1)(ב).

4. עניינה של המערערת הושב לפתחה של ועדת העררים לעניין אי כושר מכוח פסק דינו של בית דין זה (ב"ל 30065-07-15, הרשמת אפרת קוקה), מיום 7.1.2016 אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים ולפיה ועדת העררים תשקול עמדתה בשנית "..תוך התייחסות לגילה של המערערת ולטענתה בענין העדר נסיון תעסוקתי כלשהו" (להלן: פסק הדין המחזיר).

5. בהתאם התכנסה הוועדה בשנית ולאחר ששמעה את טענות המערערת קבעה כך:

"הוועדה דנה מפסק דין (כך במקור – ר.ב.ה) מיום 7/1/16. התובעת בת 44 רווקה. ליקויה קטיעה מעל הברך של הרגל כמו כן קטיעת אצבעות ביד ימין מגיל צעיר. התובעת למדה 12 שנות לימוד בערבית, ללא בגרות. התובעת יודעת כתוב וקרוא ואינה עובדת ולא עבדה. התובעת מסוגלת לעבוד בעבודות בישיבה בלתי מקצועיות כגון: פקידה כללית, קופאית כללית, טלמרקטינג, עבודות חרשתיות בישיבה. ידה הימנית שימשה (כך במקור – ר.ב.ה) כיד עזר פרט לאצבעות מסוגלת להניע את הזרוע בחופשיות. בגילה מתאימה לעבודות שהוצעו לעיל. הוועדה דוחה את הערעור (צ"ל ערר – ר.ב.ה)".

מכאן הערעור שבפניי.

טענות הצדדים

6. לשיטת המערערת החלטת הוועדה אינה מנומקת. אמנם נכון הוא שההחלטה כוללת רשימה של עבודות שהמערערת מסוגלת לכאורה לבצע, אך היא מתעלמת משיעור נכותה הרפואית הגבוהה ועל כן יש בה משום חוסר התאמה בולט בין אחוז הנכות הרפואית הגבוה לבין דרגת אי הכושר.

7. המשיב מצדו סובר כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר במדויק ועל כן דין הערעור דחייה.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי בכלל החומר שהונח בפניי ושקלתי את טענות הצדדים דעתי היא כי דין הערעור להתקבל וטעמיי למסקנה זו הרי הם מפורטים מטה.

9. על פי הנחיית פסק הדין המחזיר שומה היה על הוועדה לשקול את השפעת גילה של המערערת והעובדה שהיא נעדרת נסיון תעסוקתי על כושרה להשתכר. אלא שכזאת לא עשתה. חלף זאת הסתפקה הוועדה בציון גילה של המערערת והעובדה שהיא נעדרת ניסיון תעסוקתי קודם. אלא שזה הוא ציון עובדות ומסקנה ולא הנמקה. גילה של המערערת והעובדה שהיא נעדרת נסיון תעסוקתי קודם כלשהו היה ידוע לבית הדין גם קודם למתן פסק הדין המחזיר. אשר על כן לו רק נדרש ציון שתי עובדות אלה לא היה כל מקום להחזיר את עניינה של המערערת לפתחה של הוועדה. בית הדין יכול היה להסיק עניינים אלה בכוחות עצמו.

החזרת העניין אל הוועדה הייתה לשם בחינה מקצועית של השלכות עניינים אלה על כושרה של המערערת להשתכר. למעשה ובכדי לעמוד בחובת ההנמקה היה על הוועדה להנחות עצמה בהוראות סעיף 209(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ב – 1995 (להלן: החוק), ולפיו, עליה ליתן דעתה להשפעת ליקוייה של המערערת על יכולתה לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהמערערת מסוגלת לעסוק בהם והתואמים את כושרה הגופני ומצבה הבריאותי, בשים לב לגילה ולהיותה נעדרת נסיון תעסוקתי קודם. לדידי היה על הוועדה לשקול גם את העובדה שנסיון שיקום קודם לא עלה יפה.

10. בקשר לאמור הודגש עוד מתוך פסק הדין עב"ל (ארצי) עזאת מוהרה – המוסד לביטוח לאומי (15.4.2004), כי:

"נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית".

יובהר, כי משמעות הקביעה בעניין עזאת מוהרה ובכלל זה הקביעה בעניין "נקודת מוצא" אינה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית הדבר מלמד על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה או על חוסר סבירות העולה כדי פגם משפטי. אלא על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר. כזאת כאמור, לא עשתה הוועדה כאן (ראו והשוו וגם לעניין תכליתה של חובת ההנמקה: בר"ע (ארצי) 39263-03-15 רוחמה אופנר – המוסד לביטוח לאומי (6.7.2016)).