ח.ג. נ' המוסד לבטוח לאומי

1. זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 12/7/16 ("הוועדה"), אשר קבעה, כי המערער לא איבד כדי 50% מכושרו לעבוד, מיום 12/1/14 ("ההחלטה").

טענות הצדדים

2.לטענת המערער, טעתה הוועדה בהחלטתה ובמסקנותיה, משלא התייחסה לכל ליקוי בנפרד ולהשלכותיו על תפקודו ויכולתו לעבוד. נטען, כי הוועדה לא התייחסה לחלק מהליקויים, כגון: טנטון תמידי, ירידה בשמיעה, הלקוס וגוס, נוירופתיה סנסורית. המערער הוסיף וטען, כי הוועדה לא הסבירה כיצד יוכל לעבוד בעבודות שהמליצה. לסיום נטען, כי הוועדה התעלמה מחוות דעת רופא מוסמך לכושר השתכרות ומחוות דעת פקידת השיקום.

3.לטענת המשיב, החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת ולא נפל בה פגם משפטי. נטען, כי הוועדה התייחסה לתלונותיו של המערער ולנכויות הרפואיות שנקבעו לו, וכן נתנה דעתה לגילו, להשכלתו ולעברו התעסוקתי, וקבעה שהמערער מסוגל לבצע עבודה מלאה במגבלות מסוימות.

דיון והכרעה

4.לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים, בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

5.מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה: