ב"ל 64435-01-14 א' נ' המוסד לביטוח לאומי

לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 24/12/13 אשר התכנסה בעקבות פס"ד מיום 21/3/13 (להלן: פסה"ד), ואשר דחתה את הערר. ע"פ קביעת הוועדה למערער מוגבלות בניידות לפי סעיף א-3 חלקי לרשימת הליקויים בניידות - 60% יציב .

פסה"ד קבע כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה לבחינה חוזרת, על מנת שתבחן מחדש את החלטתה בעניין סעיף הליקוי, וזאת בהתאם למבחן ויינברג שאומץ בפסיקת בתי הדין.

עיקר טענות ב"כ המערער:

א.בהתאם לחוות הדעת המקורית של פרופ' ויינברג עליה מתבססים כל פסקי הדין, דרגת כוח בשריר הנמוכה מ 4 מהווה שיתוק למעשה של השריר. ב"כ המערער ציין בדיון כי למיטב הבנתו, חוות הדעת מתייחסת לדרגה של 3 + ואינה מתייחסת לדרגה של 4 מינוס כדרגת ביניים, אולם ברור מחוות הדעת שהכוונה הינה לדרגה הנמצאת בין המספרים 3 ל – 4.

ב.טענה נוספת של המערער מתייחסת להתנהלותה של הוועדה. בפסה"ד הוחזר עניינו של המערער לוועדה על מנת שתבחן מחדש את החלטתה. הוועדה חרגה מההסמכה שניתנה לה בפסה"ד והחליטה לא לבחון מחדש את החלטתה, כי אם לבדוק מחדש את המערער. הדרך היחידה שבה ניתן להסביר את החלטתה זו של הוועדה, שסטתה מקביעת בית הדין, הינה מגמה מובהקת וברורה של הוועדה שלא להעניק למערער נכות בשיעור של 80%. בפועל ובעקבות אותה בדיקה שינתה הוועדה למעשה את הממצאים מבדיקתה הראשונית , וזו הסיבה שבפועל קיבל רק 60% נכות. לולא הייתה בודקת אותו שוב – הייתה מגיעה למסקנה היחידה המתבקשת, על סמך החומר שבפניה – כי יש להעניק לו 80%.

ג.עוד נטען, כי בעוד שבבדיקה הראשונית החליטה הוועדה שהכוח הגס הינו בדרגה של 3, בהחלטתה השניה, לאחר פסה"ד, היא החליטה לפתע שהממצאים הם גבוליים ושהיא מעוניינת לבדוק את המערער מחדש ושינתה את הכוח הגס באותו שריר ל – 4 מינוס. אין כל הסבר מדוע סבורה הוועדה שהממצאים בהליך הקודם היו גבוליים. לפיכך נראה כי מדובר בכסות, על מנת שהוועדה תוכל לשנות את החלטתה. המשמעות הינה שבשל אותה חריגה מסמכות והחלטתה הלא ברורה לערוך לו בדיקה חדשה , החליטה הוועדה למעשה לשנות את קביעותיה שלה לגבי הכוח בשרירים, וזו הסיבה היחידה שהגיעה למסקנה שונה. התנהלותה זו של הוועדה מהווה חריגה מסמכות ועל כן יש לקבל את הערעור.

ג.טענת הפליה: בפסה"ד בעניין סובחי מטר נקבע בהסכמת הצדדים כי כוח גס בשיעור של 4 מינוס מהווה שיתוק למעשה, וזאת בהתאם לסולם ויינבר. אין כל הסבר מטעם המוסד מדוע הסכמה זו תתייחס למבוטח אחד ולא תתייחס למבוטח אחר.טענות הנתבע על טעות, או חוסר מקצועיות של עורך הדין באותו תיק וכיוצ"ב אינן יכולות להתקבל. ברגע שהמוסד נוקט במדיניות מסויימת לגבי מבוטח אחד, ככל שאינו מחיל הלכה זו על מבוטח אחר, שומה עליו להסביר באופן מפורט ומנומק מדוע הוא אינו נוקט באותה מדיניות לגבי מבוטחים אחרים. לא ייתכן שגורלו של מבוטח יהיה תלוי במידה בה מעוניין בא כוח המוסד להגיע לפשרה או שלא להגיע לפשרה.

עיקר טענות ב"כ המשיב:

א. הוועדה קיימה את הוראות פסה"ד והיתה מוסמכת לערוך לו בדיקה חדשה, כפי שאכן עשתה. בחינת החלטתה כוללת מטבע הדברים גם אפשרות לבדיקה מחדש, אם הוועדה רואה לנכון מבחינה רפואית לעשות כן.

ב.במקרה שלפנינו, הוועדה פרטה בסעיף ד' 3 להחלטתה, עמ' 3 לפרוטוקול, כי הממצאים בהחלטתה הקודמת היו גבוליים, ומטעם זה בוצעה בדיקה חוזרת ויסודית של כוח השרירים, והכוח בשרירי הקאודריספס נמצא 4 מינוס ולא 3 כפי שנמצא בבדיקתה הקודמת.

ג.הוועדה הוסיפה שבהחלטתה הקודמת היא התרשמה מכוח יותר טוב באותו שריר מאשר 3 עד 5, וזאת מצפייה בהליכתו של המערער, ולפיכך מצאה אז לקבוע 60% מוגבלות ולא 80% לפי א' 3 באופן מלא.

ד.לאור זאת, ישנו הסבר רפואי ברור ומפורט מדוע הוועדה ערכה בדיקה חוזרת, כשהפעם הוועדה מציינת שמצאה כוח באותו שריר 4-. לכן, ברור שגם לפי ההלכה הפסוקה המחייבת, אין מקום לקביעת נכות בשיעור 80%.

ה.בפסה"ד של בית הדין הארצי בעב"ל 289/06 גדי בן צבי - המוסד מיום 1/2/07 (להלן: הילכת בן צבי), שהוא פסה"ד המאוחר של בית הדין הארצי, נקבעה הלכה מחייבת על פיה שיתוק מלא למעשה נחשב עד דרגת 3 בלבד. כיוון שמדובר בפס"ד מנומק של בית הדין הארצי, שהוא מאוחר לפסקי דין קודמים בנושא – הרי שיש לפעול על פי הלכה זו, כאשר בעניין סובחי לא נקבעה הלכה אלא נין פס"ד בהסכמה – שאינו מחייב.

ו.לעניין טענת ההפליה - בעניין סובחי הייתה הסכמה להחזיר את העניין לוועדה בהרכב חדש , אלא שלאור ההלכה הקיימת והמחייבת הסכמה זו נבעה מתוך טעות ואין בה כדי ליצור הלכה חדשה. בהמלצת בית הדין בעניין סובחי נרשמה הערה שלפיה לפי הילכת דהן, שיתוק עד דרגה 4 מינוס הינו שיתוק מלא למעשה. אלא שמדובר בטעות שהיא גלויה על פניה הואיל ועיון בפסק דין דהן מאמץ למעשה סולם ויינברג, ואין מחלוקת כי לפיו שיתוק כאמור ייחשב עד דרגה 3 פלוס בלבד. לאור מועד מתן פסה"ד בעניין בן צבי, שההלכה המחייבת הינה ששיתוק מלא הינו למעשה עד לדרגה 3, ומשתברר שיש טעות גלויה על פניה, אין מקום לקבע אותה טעות גם אצל מבוטחים אחרים, אלא לתקן את הטעות מכאן ואילך. ע"פ הילכת איש טוב, וועדה רפואית יכולה לשנות קביעה חלוטה של וועדה קודמת שהיתה בה טעות גלויה על פניה. במקרה שלפנינו, לא רק שלא מדובר בפסיקה מחייבת (אלא פס"ד בהסכמה), אלא גם ברור שההסכמה ניתנה לאחר שנפלה טעות שהיא גלויה על פניה, ולפיכך, אין מקום לחזור על הטעות ולפיכך אין מדובר באפליה.