ד.ג. נ' המוסד לביטוח לאומי

1.התובעת, ילידת 1977, הגישה לנתבע תביעה להכרה בצרידות במיתרי הקול כמחלת מקצוע ו/או על פי תורת המיקרוטראומה כמשמעה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995.

בתאריך 10.12.14 נשלחה לתובעת הודעה מטעם הנתבע, בזו הלשון:

"אנו מאשרים שקיבלנו את תביעתך להכרה במחלת מקצוע - צרידות, אולם, לצערנו, עלינו לדחותה על פי הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי ומהנימוקים הבאים:

....

1. על פי המסמכים שבידנו, לא הוכח קיום אירוע תאונתי/אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב ביצוע עבודתך/עיסוקך במשלח ידך, ואשר הביאו לצרידות.

2. מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתך לבין תנאי עבודתך. מהתייעצות רפואית עולה, כי הנזק הנטען, יבלות במיתרי הקול היה עוד טרם תחילת עבודתך ב12/2005.

3. מחלתך התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה.

לפיכך, אין לראות במחלתך כתאונת עבודה..."

2.התובעת עובדת כמורה במשרד החינוך, משרה מלאה בת 24 שעות שבועיות בהוראה פרונטאלית. במהלך עבודתה נאלצה לא אחת להרים את קולה לעוצמות גבוהות על מנת להשתלט על עשרות הילדים בכיתה.

3.בשנת 2012 החלה לסבול מצרידות. ד"ר עבדאללה כאתבה, רופא אף אוזן גרון, אבחן אצלה יבלות בשליש קדמי דו צדדי בלרינקס (האיבר האחראי על יצירת קולות והמשמש למעבר אויר מהלוע לריאות). נוכח אבחנה זו נאלצה התובעת לעבוד בחצי משרה.

בתאריך 11.12.13 פנתה התובעת לד"ר להב, מומחה לכירוגיה של מיתרי הקול והפרעות בבליעה, אשר ציין כי מצא יבלות פירוטיות אסימטריות בשני מיתרי הקול, המפריעות לסגירה גלוטיות וגורמות לבריחת האוויר וכי לתובעת יבלות על רקע שימוש ממושך ומוגזם בקול.