ב"ל 5419-12-13 ט' ד' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, על החלטת ועדה לעררים – אי כושר, מיום 29.9.13, אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר (להלן ובהתאמה – החוק, הוועדה).

2.הוועדה התכנסה בעקבות פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 4.8.13 (עב"ל 21240-04-13, להלן – פסק הדין).

פסק הדין הורה לוועדה את הדברים הבאים (ההדגשות במקור – ד.ו.):

"נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר צריכה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער, כפי שנקבעו ע"י הועדה הרפואית לעררים, מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. בכלל נכויותיו של המערער "נשמת בינונית לאחר מאמץ, טנטון עם רעש תמידי באוזניים, פיסטולה עם הפרשה והפרעות, קטיעת גליל בשתי אצבעות ביד שמאל, נזק במיניסקוס ועוד.

מצבור נכויות אלה לאדם עם 11 שנות לימוד, אשר עבד כל חייו בעבודה פיזית כרתך, מגבילות אותו, על פני הדברים, ביכולתו לחזור לעבודתו הקודמת, ופוגעות לכאורה בכושרו לעבוד. מש"אין דומה כושר עבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקיים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת" (עב"ל 327/03 מוהרה - המוסד לביטוח לאומי (15/4/04)). במצב הדברים האמור, לא ברור, מהחלטת הועדה, כיצד הועדה מתרגמת את אחוזי הנכות הפונקציונאליים לקביעה לפיה המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר. אשר על כן, אנו פוסקים כי עניינו של המערער יוחזר לועדה על מנת שתבחן מחדש דרגת אי כושרו, נוכח המפורט לעיל".

3.להלן תמצית טענות התובע:

א.הוועדה לא יישמה מהותית את הוראות פסק הדין. כך, למשל, הוועדה לא התייחסה לאחוזי הנכות הפונקציונליים ולהצטברותם ולא נימקה את הקביעה שמערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר. הוועדה גם לא התייחסה לנכויות הספציפיות ולא להשפעת מצבור הנכויות או ליכולתו האובייקטיבית של המערער למציאת עבודה בהתאם לגילו.

בדומה, הוועדה לא התייחסה ליכולתו של המערער לעבוד בישיבה, לאור הפיסטולה. גם אין התייחסות ליתר הנכויות, שמקשות עליו לעבוד עם קהל או בעבודה טלפונית ובעבודה הדורשת ריכוז (טנטון).

ב.אין משמעות להנחת הוועדה שהמערער מסוגל לנהל מסגרייה, שכן בענף זה המנהלים מבצעים גם את עבודת הפועלים ובכל מקרה מדובר בעבודת כפיים. גם אין משמעות להנחה (שכלל לא נבחנה ולא ברור על סמך הונחה) כי המערער מסוגל לבצע מו"מ עם לקוחות.

ג.לא היה מקום שהוועדה תפנה לקביעות המומחים שבדקו את המערער, באשר יש לה שיקול דעת עצמאי ועליה להפעילו. בנוסף, עליה לשקול את הדברים על סמך התמונה בכללותה ולא על סמך קביעה רפואית של רופא זה או אחר אשר רואה רק את התמונה החלקית והצרה.