ב"ל 52535-01-13

1.התובעת היא מעצבת חלונות ראווה ומעצבת פנים של חנויות, מבוטחת כ"עצמאית" אצל הנתבע.

לטענת התובעת, ביום רביעי, 18.4.12, בסביבות השעה 17:30, בעת שעמדה ברמזור, אוטובוס פגע ברכבה של התובעת מאחור.

המחלוקת בין הצדדים היא האם הפגיעה היתה כאשר התובעת היתה בדרכה מפגישה אצל לקוח בחזרה לביתה.

2.בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, מוגדרת תאונת עבודה כך:

"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו;"

בעב"ל 104/99 ברדה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 241 (2003) (להלן – פרשת ברדה), בעמוד 245 הבהיר בית הדין הארצי את הגדרת "תאונה בעבודה" אצל עצמאי:

"על עובד עצמאי לא חלה חזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן – החוק) לפיה תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, כך שעליו חובת ההוכחה שהתאונה אירעה לו תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

3.לטענת התובעת, יש לקבל את גרסתה לתאונה, גם אם לא הציגה ראיות שיתמכו בה. התובעת הסבירה שאינה מוציאה חשבונית על כל פגישה וגם אינה רושמת כל פגישה ופגישה שיש לה עם לקוחות. התובעת הדגישה שלא נותרה לה נכות וכל בקשתה היא ש – 20 ימים שנעדרה בהם מהעבודה ישולמו לה.

4.לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה מאחר שהתובעת, בהיותה עצמאית, לא הרימה את הנטל המוטל עליה. התובעת הגישה את התביעה כארבעה וחצי חודשים לאחר הפגיעה, היא לא ידעה לציין מנין הגיעה, עם מי נפגשה, היכן היתה או כל פרט אחר שיכול היה לתמוך בטענה שהיתה בפגישת עבודה. למעשה, התובעת לא מסרה כל פרט שניתן לאמת ועל כן הנתבע פעל כדין כאשר דחה את התביעה.