הפסיק קצבת שארים לאלמנה וישלם

בתביעה שלפנינו עותרת התובעת לתשלום קצבת שאירים בהתאם לפרק י"א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק). נטען על ידה כי יש לראותה כאלמנתו של ע' ג' אשר נפטר ביום 26.10.00 (להלן- המנוח). התובעת הגישה תביעתה לנתבע ביום 29.1.13, וזו נדחתה במכתבו מיום 6.2.13, מן הטעם שהיא חיה בנפרד מהמנוח בחמש השנים האחרונות לחייו ולא נפסקו לה מזונות.

לא היתה מחלוקת כי במשך כשנה וחצי לאחר פטירת המנוח, קיבלה התובעת קצבת שאירים, אולם לאחר תקופה זו הודיע לה הנתבע על הפסקת תשלום הקצבה. בעקבות זאת, הגישה התובעת לבית הדין לעבודה תביעה כנגד הנתבע לתשלום קצבת שאירים (ב"ל (אזורי חי') 2761/02), אולם לאחר הגשתה ביקשה למחוק את התביעה.

התובעת העידה מטעמה. עוד העידו מטעם התובעת בנם הבכור של התובעת והמנוח, ב' ג' (להלן- ב'); מר א' נ', בן דודו של המנוח, אשר גר בסמוך אליו (להלן- א'); גב' ס' נ', שכנתה של התובעת באבו סנאן (להלן- ס'); וכן כב' הארשימנדרית פ', ראש בית הדין הכנסייתי של הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית בעכו (להלן- כב' הארשימנדרית), אשר העיד באמצעות תשובות בכתב שמסר לשאלות הצדדים שהופנו אליו בהחלטות בית הדין. לא היו עדים מטעם הנתבע.

תחולת סעיף 238(2) לחוק על התובעת

על מנת שהתובעת תהא זכאית לקצבת שאירים, עליה להיות אלמנת המנוח, כהגדרת מונח זה בסעיף 238 לחוק. בענייננו, התובעת היתה נשואה למנוח בעת פטירתו, שכן השניים לא התגרשו. התובעת והמנוח נישאו זה לזה בחודש 7/1980, ומשכך במועד פטירת המנוח היתה התובעת נשואה לו כ- 20 שנים (סעיף 3 לתצהיר התובעת; נספח ט' לתצהירה - צו ירושה מתוקן של המנוח שבו מוגדרת התובעת כבת זוגו). הנתבע אינו טוען אחרת. על כן מתקיים בתובעת התנאי - הקבוע בהגדרת המונח "אלמנה" בסעיף 238 לחוק – של מי שהיתה נשואה למנוח בעת פטירתו ויש לראות בה אלמנה לענין פרק י"א לחוק, בכפוף לכך שלא מתקיימים בתובעת איזה מהסייגים הקבועים בסעיף 238 לחוק.

לעניננו, המחלוקת נסבה על הסייג הקבוע בסעיף 238(2) לחוק, תוך שהנתבע טוען כי סייג זה מתקיים בתובעת. סייג זה כולל בחובו את היסודות הבאים: האלמנה היתה נפרדת מהמבוטח המנוח; ותקופת הפרידה היתה לפחות במשך שלוש מתוך חמש השנים האחרונות לחיי המנוח, ובכללם 12 חודשים אחרונים לחייו. הנטל להוכיח יסודות אלו של הסייג הוא על הנתבע. ככל שהנתבע מוכיח יסודות אלו, עובר הנטל לאשה - הטוענת שהיא עונה להגדרת "אלמנה" בהתאם לחוק – להוכיח כי בעניינה לא התקיים היסוד הנוסף בסייג והוא שבמהלך תקופת הפרידה, האשה לא היתה זכאית למזונות מהמנוח בהתאם לפסק דין או הסכם, ולחילופין שהמנוח לא נשא בפועל במזונותיה של האשה במהלך השנה האחרונה לחייו. די בכך שאחד מיסודות הסייג לא יתקיים על מנת שניתן יהיה לראות באשה שהיתה אשתו של המבוטח בעת פטירתו, כ"אלמנה" לצרכי פרק י"א לחוק (דב"ע (ארצי) נב/0-69 ליאון – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 458, פסקאות 9 ו- 14 לפסק הדין (1992) (להלן- עניין ליאון)).

האם היתה התובעת נפרדת מהמנוח

השאלה האם אשה חיה בנפרד מבעלה תבחן באופן אובייקטיבי, היינו מבחינה עובדתית, כאשר ליסוד הכוונה אין חשיבות מכרעת. כאשר בני זוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך, והדבר נעשה בהתאם לרצון אחד מבני הזוג או שניהם, מצביע הדבר בדרך כלל על קיום פירוד. יובהר כי לא כל פירוד יוביל לשלילת זכויות של אלמנה לפי פרק י"א לחוק, שכן יש לקחת בחשבון את הנסיבות אשר הובילו לפרידה. כך, למשל, כאשר קיימות נסיבות אובייקטיביות שכפו פירוד על בני הזוג - כגון אשפוז עקב מחלה קשה של אחד מהם - יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, במידה והצליחו לשמור על קשר האחד עם השני (ענין ליאון, פס' 11-12 לפסק הדין).