מ.ד. נ' המוסד לבטוח לאומי

1.לתובע נקבעה דרגת נכות בשיעור 56% (לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות), זאת במסגרת ועדה רפואית מיום 13.4.2010. בחלוף מספר שנים, ביום 24.8.2015, התכנסה ועדת רשות לדיון מחדש בדרגת הנכות של התובע וזאת ביוזמת הנתבע. הוועדה קבעה כי עקב שינוי בהכנסות התובע, יש לבטל את הפעלת תקנה 15 ולהעמיד את הנכות על 37% בלבד.

2.לטענת התובע, החלטתה של ועדת הרשות ניתנה בחוסר סמכות ובניגוד להוראות החוק, שכן תקנה 17 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), קובעת כדלקמן:

"(א) עברו 12 חודשים ולא יותר מ-60 חודשים מאז קבעה ועדה או ועדה לערעורים לאחרונה לנפגע דרגת נכות יציבה בשיעור 20% או יותר (להלן - הדרגה האחרונה), רשאי הנפגע לתבוע מהרשות האמורה בתקנה 18א לקבוע אם הנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסות הנפגע, והרשות תקבע את דרגת הנכות בשיעורים ובתנאים כאמור בתקנה 15(א); כללה הדרגה האחרונה שנקבעה לנפגע, קביעה לפי תקנה 15, רשאים הנפגע או המוסד לתבוע מהרשות לקבוע אם חל שינוי בהשפעת הנכות על הכנסות הנפגע, ובהתאמה להקטין או להגדיל את דרגת הנכות בשיעורים ובתנאים כאמור בתקנה 15(א).

(ב)הרשות תדון בתביעה נוספת כאמור בתקנת משנה (א) רק אם חלפו 12 חודשים, ולא יותר מ-60 חודשים מיום שנקבעה לנפגע הדרגה האחרונה."

3.התובע טוען כי דרגת הנכות האחרונה נקבעה לו ביום 13.4.2010 ומכאן כי הדיון הנוסף בעניינו, אשר התקיים ביום 24.8.2015, נערך כעבור 64.5 חודשים, בניגוד גמור לתקנה 17(ב) לתקנות, אשר קובעת תקופה מרבית של 60 חודשים בהם "תדון בתביעה נוספת". כן נטען כי אף התביעה הנוספת (כהגדרתה בסע' 17(ב) לתקנות), לא הוגשה בתוך פרק הזמן האמור וכי לא הוצג בהליך כל מסמך המלמד על הגשת תביעה בעניין. עוד העלה התובע טענות באשר להחלטת ועדת הרשות לגופו של עניין ובראשן כי זו הסתמכה על עובדות מוטעות ולפיהן התובע עובד בנגרייה, על אף שהוא פוטר מעבודתו 8 חודשים קודם לכן.

4.הנתבע טוען מנגד, כי שלח לתובע עוד ביום 2.2.2015 מכתב הודעה על פתיחת הדיון לפי תקנה 17(א) ומכאן כי חלפו 58 חודשים בלבד, כך שלא היתה כל חריגה מהוראות התקנות. אשר לטענות בנוגע להחלטת ועדת הרשות לגופו של עניין, נטען כי הסוגיה הנבחנת היא מסוגלותו של התובע לעבוד על אף פגיעתו והעובדה כי נותר ללא מקורות הכנסה (לאחר שעבד לסירוגין במהלך השנים שלאחר הפגיעה) אינה רלוונטית, כך שלא נפל פגם בהחלטת הוועדה לגופה.

5.בהתאם להסכמת הצדדים בהודעתם המשותפת מיום 20.9.2016 ומיום 29.9.2016, התבקש בית הדין להכריע בהליך זה, רק בשאלה המשפטית השנויה במחלוקת בין הצדדים, בנוגע לפרשנותה של תקנה 17 לתקנות. כן הסכימו הצדדים כי ככל שההכרעה בשאלה המשפטית לא תביא לסיום המחלוקת, כי אזי "מוסכם על ידי שני הצדדים שהתובע ייבדק שוב בפני הוועדה לאחר שיובאו כל המסמכים הרלוונטיים לעיונה". ראו סעיף 3 לבקשה מוסכמת לעיון חוזר, הסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה ביום 5.10.2016.

6.לצורך הדיון בשאלה המשפטית לעניין פרשנות תקנה 17, הסכימו הצדדים, במסגרת הודעתם המשותפת כאמור, אודות העובדות כדלקמן:

"א.ביום 2.2.2015 נשלח לתובע מכתב, שהוא בעצם התביעה של הנתבע לפי תקנה 17, ובמסגרת אותו מכתב נדרש התובע להמציא מסמכים לצורך המשך הטיפול. המכתב נשלח לכתובתו של התובע כפר כנא 16930, אליה נשלחו כל יתר המכתבים מטעם הנתבע. לטענת התובע, מכתב זה לא התקבל אצלו.

ב. משלא נתקבל מענה לפניית הנתבע מיום 2.2.2015, ביום 31.3.2015 שלח הנתבע לתובע מכתב תזכורת. מכתב זה נשלח לאותה הכתובת אליה נשלח מכתב הנתבע מיום 2.2.2015.