ג' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.המערערת הגישה (ביום 19.1.17) ערעור על החלטתה של ועדה לעררים (שרותים מיוחדים) מ-7.7.16, לפיה לא היתה זכאית לשר"מ בעת הטיפולים הביולוגיים שקיבלה.

המערערת, בת 62, גרושה, גרה לבד, חלתה בסרטן ביוני 2011, בשנת 2014 חזרה המחלה. בתקופה 6.3.16-30.10.16 החלה טיפול ביולוגי שגרם להתקדמות המחלה ולתופעות לוואי רבות (הקאות, סחרחורות, הזעות, בלבולים וכיוצ"ב).

למערערת 100% נכות כללית ודרגת אי כושר מלאה.

מצבה התפקודי לא רק שלא השתנה (המערערת קיבלה שר"מ בעבר, בעת הטיפול הכימי), אלא אף החמיר.

טוענת המערערת כדלקמן:

מקום בו מבוטח הוכר זה לא מכבר והוועדה שוללת זכאות, עליה להתייחס ולהסביר זאת.

המערערת אינה מסוגלת פיזית לבצע פעולת הרחצה והיא נזקקת לנוכחות הזולת. בזמן הטיפול הביולוגי התקשתה בבצוע פעולה זו והסחרחורות מנעו ממנה לבצעה לבד, אך אין בכך שלמערערת לא היו ארועים (נפילות ונזק גופני), משנעזרה בחברות ובבני משפחה כדי לשלול השגחה. עוד קבעה הוועדה כי יכולה היא להתנייד לבד, תוך התעלמות ממצבה בזמן הטיפול הביולוגי, בהיותה מטושטשת, חולשה וסחרחרות והצורך לקום רבות לשירותים ומכאן החשש המוגדר לנפילות.

המערערת טוענת כי הוועדה לא התייחסה למכלול הקשיים, הבעיות התפקודיות ולא נימקה קביעותיה כראוי; חרגה מסמכותה עת לא נתנה משקל ולא התייחסה לקביעות הרופאים המטפלים והפכה את חוסר תפקודה לחלקי בלבד; התעלמה מנכותה הרפואית, הגם שחובתה לפיכך מוגברת והיה עליה לקיים דיון מעמיק בסוגיות הנ"ל, העזרה והתלות שלה בזולת, תוך קביעה לאקונית.

לאור כל האמור, עתרה להחזיר עניינה לוועדה, בהרכב אחר, שתשקול זכאותה לשר"מ לתקופה 30.10.16-6.3.16, תוך אזכור כי הוכרה בשיעור 100% נכות ונקבעה לה זכאות לדרגת אי כושר מלאה ובזמן הטיפול היתה זכאית לקצבת שר"מ, כשהוועדה נדרשת לנמק קביעתה.

2.בדיון שהתקיים בפניי ביום 25.4.17 (לאחר שנדחתה בקשת המשיב לדחות הדיון, משתיק המערערת לא הגיע ללשכתו המשפטית) נקבע כי על המשיב להגיש תגובתו לערעור.

3.המשיב בתגובתו מ-6.6.17 טען כי דין הערעור להדחות, משמדובר בהתיישנות, משהחלטה נשלחה למערערת ב-7.8.16 בעוד שהערעור הוגש אך ב-19.1.17, קרי: הערעור הוגש לאחר יותר מ-60 יום.