1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בענף ניידות, מיום 30.4.2013, אשר קבעה למערערת 60% מוגבלות בניידות לצמיתות.
2. במסגרת ישיבתו המקדמית של בית הדין השלימו הצדדים טיעוניהם לפרוטוקול הדיון וביקשו כי פסק הדין בערעור יינתן על יסוד כל החומר שהוגש לתיק. לבקשתם ניתן תוקף של החלטה. או אז הועבר התיק למותב זה ונסללה הדרך למתן פסק הדין.
רקע
3. המערערת, ילידת 1994, סובלת ממחלה מיטוכונדריאלית.
4. ועדה רפואית מחוזית, היא ועדה מדרג ראשון, התכנסה ביום 2.1.2013. לאחר שערכה הוועדה למערערת בדיקה קבעה לה 60% מוגבלות בניידות לצמיתות, בהתאם לסעיף א-1 חלקי לרשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם הניידות. על החלטת הוועדה ערר המוסד.
5. ביום 30.4.2013 התכנסה ועדה רפואית לעררים אשר החליטה לדחות את הערר תוך שקבעה:
"מחלה מיטוכונדריאלית תואמת תסמונת Leigh בגרסתה המתונה יותר. הממצאים תואמים לסעיף א-7-ב-1 60% בעיקר בשל מרכיב ataxia. בהתייחס לסעיף הליקוי נראה שמאחר ומדובר במחלה עם מרכיב מרכזי ופריפרלי סעיף זה הולם יותר אף כי בשל התערבות השרירית אפשר גם להשתמש בסעיף שניתן לה (א-3 חלקי 60%)".
החלטה זו היא מושא הערעור שבפניי.
טענות הצדדים
6. לטענת המערערת חוות דעת מיום 14.3.2014 מאת אחד מהרופאים המטפלים בה, פרופ' זהר ארגוב – חוות דעת אשר הוכנה במיוחד לקראת הדיון בערר – נשלחה אל הוועדה כחודש ימים עובר להתכנסותה (27.3.2013). במהלך הדיון נשאלו חברי הוועדה על ידי הורי המערערת האם חוות הדעת מונחת בפניהם ונענו בחיוב. אף על פי כן, לא זכתה חוות הדעת לכל התייחסות בהחלטת הוועדה, והדבר עולה כדי טעות משפטית המחייבת את השבת עניינה של המערערת לפתחה, אולם בהרכב אחר. במיוחד כן בשים לב לעובדה שבחוות הדעת מסביר המומחה מדוע לשיטתו טעתה הוועדה מדרג ראשון עת מצאה להעניק לתובעת 60% מוגבלות בניידות בלבד. כן מפרט המומחה את דעתו ולפיה מצבה של המערערת עולה כדי 80% מוגבלות בניידות. המערערת מוסיפה וטוענת כי על פי ממצאי הוועדה עצמה מצבה תואם את סעיף 7-ד לרשימת הליקויים המעניק 80% מוגבלות.
7. המשיב מצדו מבהיר כי עיון בממצאי בדיקת הוועדה, ובפרט בבדיקת השרירים הנוירולגית מלמד כי הוועדה מצאה לדרג את הכוח הגס של המערערת ברמה 4+. על פי "סולם ויינברג" המדובר בכוח שהוא בטווח הנורמה, כלומר אינו מלמד על שיתוק. אף על פי כן, ובשל ממצא של אטקסיה ניתנו למערערת אחוזי המוגבלות. עיון במכתבו של פרופ' ארגוב, שאינו בבחינת חוות דעת, מלמד כי הוא אינו מאיר באופן מיוחד את הסיבה בגינה הוא סובר שיש להעניק למערערת אחוזי נכות גבוהים יותר, ועל כן אין חשיבות מיוחדת להנחתו על שולחן הוועדה. מדגיש המוסד כי עיון בתיק המערערת אצלו מלמד כי מכתבו של פרופ' ארגוב אינו מצוי בו. בהתאם הוא לא נזכר ברשימת המסמכים שמנתה הוועדה ככאלה שהונחו על שולחנה, וחזקה עליה כי לו הונח על שולחנה היה פרוטוקול הדיון משקף את הדבר. כך, אין בידי המערערת ראייה למשלוח המכתב אל הוועדה. הנה כי כן, לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה שלא להתייחס אל מכתב שכלל לא היה בפניה ודין הערעור דחייה.
דיון והכרעה
8. לאחר עיון בכלל החומר שהונח בפניי ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל וטעמיי לכך הרי הם מפורטים מטה.
9. הלכה פסוקה היא כי מקום בו מונח על שולחנה של ועדה רפואית מסמך רפואי מסוג זה שכתב פרופ' ארגוב, בין אם בחוות דעת מדובר או במכתב, על הוועדה ליתן דעתה אליו ולהתייחס לאמור בו באופן ענייני ומנומק כמתבקש בנסיבות המקרה, ויתכן אף במילים קצרות (ראו למשל: דב"ע (ארצי) נא/ 99-122 רייזלר – המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ג 169 (1991)). משכך, ברור הוא כי אם הונח על שולחן הוועדה מכתבו של פרופ' ארגוב ולא זכה לתשומת ליבה והתייחסותה, המדובר אכן בטעות משפטית המצדיקה להשיב את עניינה של המערערת לפתחה. נותר אפוא לבחון את 'הפן העובדתי'. כלומר, את השאלה האם אכן הונח המכתב על שולחן הוועדה אם לאו.
מחד גיסא, צודק המוסד כי המערערת לא המציאה ראיה טובה למשלוח המכתב אל הוועדה במועד הנטען, דוגמת אישור משלוח בדואר או חותמת "נתקבל", וכי המסמך אינו מצוין בין המסמכים שמנתה הוועדה ככאלה שעמדו בפניה (ראו: סעיף 3.א לפרוטוקול הדיון). מאידך גיסא, עיון במכתב עצמו אכן מלמד כי תכליתו העיקרית היא להתמודד עם קביעת הוועדה מדרג ראשון ועל כן לשמש את המערערת במהלך הערעור. כך כותב פרופ' ארגוב: "..יש להתאים את נכותה לסעיף של אטקסיה ממקור מרכזי, קרי א'7 ולדעתי המעיטה הועדה המחוזית בקביעת דרגת הנכות שלדעתי היא 80% (גם בשל מידת הקושי וגם בשל השילוב של הגורמים הנ"ל)". תאריך כתיבת המכתב, 14.3.2013, סמוך באופן יחסי למועד התכנסות הוועדה ועל כן גם כאן הדעת נותנת כי המערערת טרחה בהשגתו לצורך הצגתו בפני הוועדה, וקשה להניח כי נמנעה מלעשות כן במודע. נזכיר כי בערר המוסד מדובר היה ועל כן וודאי חשבה המערערת כי עליה לפחות לעגן את ממצאי הוועדה המחוזית ובכך להתגונן מפני הערר. לא למותר לציין, כי בסופו של יום 'אימצה' הוועדה את דעתו של פרופ' ארגוב, למצער, בכל הנוגע לסעיף הליקוי המתאים למוגבלות ממנה סובלת המערערת, וכבר מטעם זה אין לקבל את טענת המוסד כאילו במסמך שולי וחסר נפקות עסקינן.
מוסיפה המערערת וטוענת כי המסמך נשלח בעוד מועד לוועדה וכי במהלך הדיון בעניינה ווידאה שהוא נמצא בפניה. תמיכה מסוימת לטענה אחרונה זו ניתן למצוא בסעיף 4 לפרוטוקול העוסק ב"תלונות ותולדות המחלה" ובו מאוזכר שמו של פרופ' ארגוב כמי שעוקב אחר מצבה של המערערת. משמע שמו נזכר אף אם לא נרשם כי הוגש מסמך רפואי שכתב. בנסיבות אלה מתעורר ספק ממשי אם היה המכתב בחומר שהונח בפני הוועדה ולא זכה להתייחסות, ולחלופין האם בשל טעות אנוש לא כל המסמכים שהגישה המערערת לוועדה הגיעו ליעדם, כלומר לחבריה. שני המצבים עולים כדי פגיעה בכללי הצדק הטבעי ועל כן גם בגדר טעות משפטית המצדיקה את השבת עניינה לפתחה של הוועדה.
בנסיבות מיוחדות אלה דעתי היא כי יש ליישם את הכלל המושרש ולפיו ספק צריך שיפעל לטובת המבוטח, ובפרט כאשר הסכימו הצדדים על מתכונת של ברור הערעור בדרך של השלמת טיעון קצרה בלבד.
10. לכל האמור מצטרף תוכן חוות הדעת של פרופ' ארגוב שבאופן מפורט מסביר את הקשיים שחווה המערערת, מפרט את ממצאי בדיקתו, עורך האחדה של הדברים ומסכם אותם. על כן ובניגוד לעמדת המוסד, דעתי היא כי יש חשיבות לכך שהמכתב יובא בפני חברי הוועדה. תמימת דעים אני עם המערערת כי יתכן שהאמור במכתבו של פרופ' ארגוב מתאים לסעיף ליקוי המקנה אחוזי הגבלה בניידות גבוהים יותר, ועל כן גם אין המדובר בעניין תאורטי גרידא. שכן אילו היה מדובר בעניין תיאורטי בלבד, אולי אכן היה מקום לשקול לא להחזיר את העניין לפתחה של הוועדה.
11. לבסוף ואשר לטענת המוסד כאילו המערערת אינה סובלת משיתוק כלל, אומר כי דעתי היא שלא ברור שהדברים מדויקים דיים. עיון בפרוטוקול ועדת הערר מלמד כי היא ביכרה שלא לציין את הכוח הגס בכל אחד משרירי המערערת בנפרד. מנגד, הוועדה מדרג ראשון עשתה כן ועיון בממצאיה מלמד כי בשלושה מבין השרירים מדורג הכוח הגס של המערערת ברמה 3, שהוא על פי פסיקת בית הדין, בה אומץ "סולם ויינברג", בבחינת שיתוק מלא (ראה: דב"ע שן/ 6-0 המוסד לביטוח לאומי – מרסל כהן (לא פורסם); עב"ל (ארצי) 289/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי (1.2.2007)). שריר נוסף דורג ברמת ביניים. זאת ועוד, ועדת הערר מציינת, כמפורט בפרק העובדתי, כי ביכרה את סעיף הליקוי שבחרה בשל מרכיב אטקסיה, כלומר בהחלט יתכן שהאטקסיה מצטרפת לתמונת הדברים השלמה ואינה עומדת לעצמה.