צ' נ' המוסד לביטוח לאומי

1. זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 27/10/15 ("הוועדה"), אשר קבעה כי המערער לא איבד כדי 50% מכושרו להשתכר מיום 13/4/14 ("ההחלטה").

טענות הצדדים:

2.לטענת המערער, הוועדה לא התייחסה לנסיבותיו האישיות, לרבות גילו ויכולתו האינטלקטואלית, ולא נתנה משקל להשפעת ליקוייו הרפואיים על כושר תפקודו, לרבות השפעת כל ליקוי בפני עצמו והשפעתם המצטברת של הליקויים.

3.לטענת המשיב, החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת ולא נפל בה פגם משפטי. נטען כי הוועדה התייחסה לתלונותיו של המערער ולנכויות הרפואיות שנקבעו לו, וכן נתנה דעתה לגילו ולעברו התעסוקתי, וקבעה שהמערער מסוגל לבצע עבודה מלאה במגבלות מסוימות.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4.לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים, בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

5.מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה:

ביום 27/10/15 התכנסה הוועדה, בפניה הופיע המערער בליווי בא כוחו. הוועדה הקשיבה לתלונות המערער, כפי שנרשם בסעיף ג' לפרוטוקול, לאמור: המערער לאחר התקף לב וניתוח מעקפים, סובל מכאבים בכתפיים ובצוואר, פריצת דיסק. בא כוחו הוסיף שהמערער סובל ממגבלה בצוואר עם הקרנה לידיים, CTS דו צדדי, בעיות שמיעה, עייפות, קושי בהרמת משאות ובהליכה.