ב"ל 41626-12-13.03 דצמבר 2014

1.תביעת התובע להכרה בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל כ "פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995, נדחתה על ידי הנתבע במכתב הדחיה מתאריך 16.12.12 בנימוק כי כושר השמיעה של התובע בתדירויות הדיבור לא פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים.

כנגד החלטה זו הוגשה התביעה בתיק שבפנינו ובכתב התביעה ייחס התובע את הירידה בשמיעתו לחשיפתו לרעש מזיק במסגרת עבודתו, כפועל בעבודות חפירות וחשמל.

2.הנתבע בכתב ההגנה חזר על האמור במכתב הדחיה וטען כי לא התקיימו בתובע תנאי סעיף 84 א'(א)(2) לחוק על מנת להכיר בליקוי השמיעה כ"פגיעה בעבודה".

3.הצדדים הגיעו ביניהם להסכמה באשר לתשתית העובדתית שתופנה למומחה ואשר הינה כדלקמן:

א.התובע יליד 1957.

ב.בתקופה מ- 9/98 ועד 7/12 עבד התובע בעבודות חשמל באתרי בניה והיה חשוף לרעש מזיק.

ג.התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי בתאריך 6.9.12 תביעה להכיר בליקוי השמיעה כ"פגיעה בעבודה".

4.הוראות סעיף 84 א' לחוק הינן כדלקמן:

"(א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה –

(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן – רעש מזיק);

(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;

(3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה –

(א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה – רשומה רפואית);