ב"ל 41553-11-13.02 דצמבר 2014

בפניי ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר מיום 8.9.13 (להלן: "הוועדה" ולהלן: "ההחלטה" בהתאמה), אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו לעבודה מיום 2.6.11.

העניין הובא בפני הוועדה בהתאם להסכמות שהושגו בפני השופט הח"מ בדיון מיום 15.7.13 בתיק 53971-11-12 (להלן: "החלטת בית הדין"). התובע ביקש באותו מועד "שיראו בתובענה כפניה לוועדת הערר שתדון במועד אי הכושר". ב"כ הנתבע מסרה שהיא מסכימה לאור המלצת בית הדין. בהחלטתי נרשם כי "ב"כ הנתבע תדאג להעביר הענין לוועדה רפואית לעררים כאשר לתובע "תנתן אפשרות להגיש נימוקי ערר מפורטים". (ההדגשה אינה במקור, א.א.)

המערער סובל ממספר ליקויים רפואיים, בין היתר ליקוי שמיעה שבגינו נקבעו לו 60%, אפזיה 40%, סכרת 10%, ליקוי ראיה וליקוי ברשתית.

המערער יליד 1960 תושב מאז 1.5.00 והוא חירש אילם מילדות. המערער חרף לקויותיו כאמור עבד במשך שנים רבות כאשר מקום עבודתו האחרון היה בניקיון באוניברסיטה העברית שם עבד בניקיון מיום 1.8.06 ועד יום 6.7.12.

לטענת ב"כ המערער כאמור בהודעת הערעור, החלטת הוועדה חורגת מן ההוראות שנקבעו לה בהחלטת בית הדין מיום 15.7.13 הנ"ל. היה על הוועדה לקבוע אך את מועד אי הכושר והיא לא היתה רשאית לבטל את אי הכושר שנקבע. יתר על כן הוועדה לא העמידה אותו על הכוונה לבטל את דרגת נכותו שנקבעה על ידי הוועדה הקודמת. לפיכך לא רשאית היתה הוועדה לבטל את אי הכושר שנקבע לו. לא זו אף זו, החלטתה זו של הוועדה אינה מנומקת די הצורך. לפיכך ביקש שבית הדין יקבע את מועד אי הכושר.

לטענת המשיב בית הדין נתן למעשה בהחלטתו מיום 15.7.13 תוקף להסכמת הצדדים. הסכמת הצדדים היתה שהעניין יועבר לוועדה לעררים שתבחן את העניין פעם ראשונה, הואיל וקודם לכן היתה רק החלטה של פקיד התביעות. כל שהוסכם היה אפוא לראות באותו הליך, ב"ל 53971-11-12, כערר לוועדה לעררים לאי כושר. הוועדה, בהתאם להסכמה, בחנה את העניין על יסוד סמכותה. הוועדה לעררים לאי כושר רשאית לבחון את הדברים מראשיתם, וכך עשתה. לאחר שבחנה את אי הכושר של התובע ובשים לב לכך שהתובע עובד במשך שנים רבות וארוכות ברציפות בעבודות פיזיות שונות סברה הוועדה שלא חל שינוי במצבו המצדיק קביעת אי כושר והוא יכול להמשיך ולעבוד בעבודות מאותו סוג ובאותן מגבלות כפי שעבד קודם לכן. הוועדה גם פירטה את הדברים באופן מספק כמפורט בסעיף ו' לפרוטוקול הוועדה.

דיון והכרעה

מסגרת סמכות השיפוט של בית-הדין לעבודה בערעור על החלטה של ועדה רפואית לעררים בענף ביטוח נפגעי עבודה נקבעה בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, בו נאמר כי "החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין אזורי לעבודה". בהליך הביקורת השיפוטית בוחן בית הדין לעבודה אם הוועדה הרפואית לעררים טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מההוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 213).

בית הדין בוחן האם החלטת הוועדה מנומקת כדבעי, ברורה כנדרש, והאם יש בה התייחסות מפורטת לנתוניו האישיים של המבוטח.