ב"ל 33969-08-14 אבו שאהין נ' המוסד לביטוח לאומי

1.תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה בעבודה בגין אירוע מיום 27.01.10, שגרם לטענתו לפגיעה בעינו השמאלית, נדחתה על ידי הנתבע בהתאם להודעת פקיד התביעות מיום ביום 01.08.12.

התביעה שלפנינו, שעניינה החלטתו האמורה של הנתבע הוגשה ביום 24.08.14.

2.ב"כ הנתבע, מצדה, הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

לטענתה, הודעה על דחיית התביעה לתשלום דמי הפגיעה אשר ניתנה ביום 01.08.12 נשלחה לתובע בדואר רשום. התובע הגיש תביעה לבית הדין כנגד דחייה זו ביום 09.09.12, אולם תביעה זו נמחקה ביום 17.01.13 מחוסר מעש (תיק בל – 20587-09-12).

רק ביום 24.08.14 שב התובע והגיש את התביעה לבית הדין באותו עניין, וזאת בחלוף תקופת ההתיישנות הנקובה בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969 (להלן: "התקנות"), ומכאן שהתביעה התיישנה.

3.ב"כ התובע טען מנגד כי יש לדחות את טענת ההתיישנות. לטענתו, תביעת התובע יכולה בנסיבות העניין להיות מוגשת עד ליום 1.12.14 או עד ליום 01.09.14. לגישתו, יש לספור את המועד להגשת התביעה כנגד החלטת פקיד התביעות מיום 01.09.12 (המועד שבו נמסרה ההודעה), ובכל מקרה מאחר והחלטת פקיד התביעות מיום 01.08.12 נופלת בפגרה, הרי שהמועד להגשת התביעה לבית הדין נדחה ליום 01.09.13. על כן לדעתו, בהתאם לסעיפים 15 ו – 16 לחוק ההתיישנות, התשי"ח (להלן: "חוק ההתיישנות"), ומאחר והתביעה הראשונה נמחקה מחוסר מעש והיא הוגשה בשנית, הרי שהתביעה יכולה להיות מוגשת עד ליום 1.12.14 או עד ליום 01.09.14.

בנוסף נטען, כי הודעה על מחיקת התביעה מחוסר מעש לא נמסרה לתובע, אשר למד עליה באורח אגבי מעיון במערכת הנט לבירור מצב התביעה, ומכאן ממילא מוארכים המועדים להגשת התביעה.

4.אשר לדעתנו – 

מכוח סעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, נקבעו תקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין החוק, לפני בית הדין לעבודה.

תקנה 1(ב) לתקנות קובעת את המועד להגשת תובענה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד, כדלקמן:

"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה שנים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". 

יוער, כי תקנה 1(ב) תוקנה במסגרת תיקון תש"ע – 2010, באופן שהוארכה התקופה בתוכה יש להגיש התובענה לבית הדין מששה לשנים עשר חודשים.

"כבר נפסק, כי אין לבית הדין סמכות להאריך מועדים להגשת תובענות שנקבעו בחוק או בתקנות, שכן מדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין. זאת, להבדיל מפעולה הנעשית במהלך המשפט עצמו, לגביה רשאי בית הדין לפי שיקול דעתו להאריך מועדים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב -1991. כאשר רצה המחוקק לאפשר לבית הדין להאריך מועדים להגשת תובענות הקבועים בחיקוק, עשה זאת מפורשות (כך, למשל, בסעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, ועוד)" (דב"ע מח/0-104 סבג ניסים – המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ 127; דב"ע מט/0-170 אוריאל פרת – המוסד לביטוח לאומי פד"ע כא 132).