א. ק. נ' המוסד לביטוח לאומי

1.פקיד התביעות של המוסד החליט לדחות תביעה שהגישה התובעת להכרה בסֻכֶּרֶת שבה לקתה כפגיעה בעבודה. מכאן התביעה שבפנינו.

התשתית העובדתית המוסכמת

2.במהלך דיון מוקדם שהתקיים בפני כב' השופטת חנה טרכטינגוט ביום 30.10.14, הודיע הנתבע שהוא מסכים למינוי מומחה יועץ רפואי, שיתבקש לחוות דעתו בשאלת הקשר הסיבתי על יסוד העובדות המוסכמות הבאות:

התובעת, שהינה ילידת 24.8.58, עבדה כאחות במרכז הרפואי רבין ("בית חולים בילינסון") משנת 1983. ביום 9.11.99 חוות התובעת אירוע חריג וטראומתי במהלך עבודתה, עת אושפז במחלקתה בחור צעיר כבן 40, שסבל מפגיעה חמורה בארבעת גפיו ומכוויות בדרגת חומרה גבוהה עקב התחשמלותו. בשל מצבו הקשה נאלצו הרופאים, בין היתר , לקטוע את שתי רגליו וכן את ידו השמאלית בגובה הכתף. התובעת, שעבדה במועד האירוע בחדר ההתאוששות, טיפלה באותו בחור לאחר ביצוע ניתוחי הקטיעה. לטענת התובעת, כתוצאה מאירוע זה נגרמו לה זעזוע, טראומה נפשית קשה וסיוטים, בין היתר נוכח היות הנפגע אב לילדים קטנים.

חוות דעתו של המומחה הראשון – ד"ר צבי לנדאו

3.על בסיס העובדות המוסכמות שלעיל, הועבר התיק למתן חוות דעתו של ד"ר צבי לנדאו. בחוות דעתו ציין שהתובעת לקחת בסֻכֶּרֶת נעורים (בֻכֶּרֶת מסוג 1). אשר לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין אירוע טראומטי לבין פריצה המחלה, חיווה ד"ר לנדאו את דעתו כך:

"הנושא של קשר בין תסמונת הפוסט טראומטית תסמונת הדחק או Post-Traumatic Stress Disorder וסֻכֶּרֶת עדיין שנוי במחלוקת. גם בתי המשפט הדנים בתביעות חולי סוכרת המבקשים שיכירו כי מחלתם חלוקים בשאלה האם יש קשר בין תופעת הדחק לבין הופעת סֻכֶּרֶת... במספר מקרים רבעו בתי משפט בארץ כי קיים קשר סיבתי בין סֻכֶּרֶת לתסמונת הדחק.

לאחרונה פורסמה עבודה גדולה ב- Jama Psychiatry שכללה מעקב על אלפי חולות המראה אסוציאציה בין מקרים של סטרס נפשי ועליה בשכיחות סֻכֶּרֶת מסוג 2.

במקרה שלפנינו מדובר על סֻכֶּרֶת מסוג 1 שהיא מחלה אוטואימונית שנגרמת על ידי גורמים גנטיים עם תוספת של גורמים חיצוניים – בדרך כלל זיהומים ויראליים המפעילים את מערכת החיסון ליצור נוגדנים נגד תאי בטא של הלבלב. אין בספרות עבודות התומכות בסטרס כגורם להתפתחות נוגדנים כנגד תאי הלבלב.