ב"ל 30763-12-14 ח' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.זהו ערעור לפי סעיף 213 בפני ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה לעררים לקביעת דרגת אי כושר בענף נכות כללית מיום 20.11.14 (להלן – הוועדה). הוועדה דחתה את הערר וקבעה כי המערער לא איבד למעלה מ- 505 מכושרו להשתכר.

2.הוועדה התכנסה בהתאם להוראות פסק-דין בבל 53729-05-14 מיום 16.9.14 (להלן - פסק-הדין), שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים לעניין אי כושר באותו הרכב על מנת שתדון בהשפעת הליקוי הנפשי והליקוי הנוגע למצב אחרי אירוע מוחי – על הכושר להשתכר.

3.לטענת המערער, הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק-הדין בהקשר לליקוי הנפשי (מצב נוירוטי ממושך בגינו נקבעו 10% נכות רפואית) ולא קבעה במנומק מהי ההשלכה התפקודית של ליקוי זה. עוד עתר המערער כי עניינו יוחזר לוועדה בהרכב חדש.

4.עמדת המשיב היא כי פסק-הדין בוצע במלואו, והוועדה הפנתה בשאלת ההשלכות התפקודיות של הליקוי הנפשי לקביעותיה של הוועדה הרפואית ולחוות-דעתו של הרופא המוסמך, ולאחר שעיינה בהם חזרה על קביעתה לפיה המערער מסוגל לעבודה מלאה ללא מאמץ פיזי.

5.הנכות הרפואית שנקבעה למערער היא בגין הליקויים הבאים: ליקוי ראיה (30%), סכרת מטופלת באינוסלין (20%), יתר לחץ דם (10%), מצב לאחר אירוע מוחי (20%) ומצב נוירוטי ממושך (10%).

המערער טעו בפני ועדת אי הכושר (סעיף 3 לפרוטוקול מיום 13.11.14) כי הוא מטופל בקלוקנס, אינו יוצא מהבית, מטופל אצל פסיכיאטר.

בגוף החלטתה (סעיף 6 לפרוטוקול) קבעה הועדה כי עיינה בפסק-הדין "לפיו התבקשה לדון בליקוי הנוירוטי, ובתלונות התובע כי הוא עצבני וממעט לצאת מהבית". בהקשר זה ציינה הוועדה כי היא "מתייחסת לכך כי היא ביום 6.1.14 סיימה ו.ר.ע בהרכבה רופא פסיכיאטר ד"ר מנוחין דיון מיום 2.12.13. בהמשך לעיל ניתנה חוות-הדעת של הרופא המוסמך לעניין כושר השתכרות ונקבע כי התובע מסוגל לעבודה מלאה בתנאים מיוחדים לא מאמץ פיזי ניכר שאינה דורשת ראייה דו עינית. לא ניתנה כל הגבלה בגין האבחנות והליקויים העיקריים המשפיעים על ההשתכרות בהם המצב הנוירוטי המתמשך והמצב אחרי האירוע מוחי, מעבר למה שצוין לעיל. לפיכך, בהתייחס ל- 2 הגבלות אלה שנדרשו לגביהן הבהרות בהחלטת ביהמ"ש מ- 16.9.14 נראה שהתובע מסוגל לעבודה מלאה בתנאים מיוחדים שצוינו, ולכן הינו בעל כושר עבודה ולפיכך עררו נדחה."

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי, כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק-הדין כנדרש. עיון בהחלטתה כמפורט לעיל מעלה כי הסתמכה אך ורק על האמור בהחלטת הועדה הרפואית ובקביעתו הלקונית של הרופא המוסמך לעניין כושר השתכרות. לא מצאתי כי הוועדה הפעילה את שיקול דעתה העצמאי בשאלת השפעת הליקויים או כי נימקה ומן הסתם אף לא הסבירה את נימוקיה שלה, במובחן מקביעות הועדה הרפואית לעררים והרופא המוסמך (שאינם מומחים בשאלת ההשפעה התפקודית של הליקויים). בעשותה כן – טעתה הוועדה טעות שבחוק המצדיקה את התערבותו של בית הדין.

החוסר בהנמקה בולט במיוחד על רקע קביעת דרגת הנכות בתחום הנפשי בשיעור 10% לפי פריט ליקוי 34(ב)(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956, אשר על-פי הגדרתו עוסק במצב של המוגדר בין השאר כמצב של "הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה".