ב"ל 30060-01-15 ס' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 18/11/14 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה כי למערערת נותרה נכות בשיעור 20%, לפי פריט ליקוי 35(1)(ב), ובניכוי 10% נכות בגין מצב קודם, לפי פריט ליקוי 35(1)(א), נקבעה למערערת נכות יציבה בשיעור 10% מיום 1/6/13 ("ההחלטה").

2.עניינה של המערערת הוחזר לוועדה, בתוקף פסק דין מיום 29/9/14 (ב"ל 14- 06- 19707) ("פסק הדין"). פסק הדין אישר את הסכמת הצדדים לפיה יוחזר עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב על מנת שתשקול את קביעתה בנוגע לעצם הניכוי בגין מצב קודם, כמו גם שיעור הניכוי. הוועדה התבקשה להפנות לממצא מוכח ממועד הקודם לפגיעה, כמו גם לצורך התייחסות לנכות הזמנית.

החלטת הוועדה

3.ביום 18/11/14 התכנסה הוועדה לדון בערר המערערת, בהרכב מומחה באורטופדיה, מומחה בקרדיולוגיה ומומחה ברפואה פנימית. הוועדה הקשיבה לטיעוני בא כוח המערערת, ולאחר שעיינה בפסק הדין קבעה כדלקמן:

"בעניין מצב קודם: הוועדה פירטה את הסיבה לניכוי 10% נכות מתוך הנכות התפקודית הקודמת בישיבתה הקודמת מ-8/4/14, חבלה ישירה ממעלית לא גורמת לשחיקה קשה של הברך ו/או לקרעים מיניסקליים.

הוועדה סבורה כי במידה ולא הייתה קיימת שחיקה לפחות בינונית בברך עם קרעים ניווניים במיניסקוסים, לא הייתה נגרמת כל החמרה במצב הברך. לא בטוח כי הוועדה הזו הייתה דנה בחבלה בברך בכלל, כי ככל הנראה הייתה מסתכמת בחבלה קהה סגורה בלבד.

לכן לא ניתן לנתק בין קיום שינויים לפני החבלה ובין המצב לאחר החבלה".

טענות הצדדים

4.טענת הערעור היא שטעתה הוועדה בניכוי מצב קודם, ופעלה בניגוד להלכת מרגוליס, שכן לא עמד לפניה כל מסמך רפואי המצביע על עבר קודם בנוגע לפגיעה בברך ימין. לפי הטענה הוועדה נעולה בדעתה.

5.המשיב טען מנגד שהוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין, ולא נפלה בהחלטתה טעות משפטית. נטען כי הוועדה הסבירה באופן ברור את מסקנתה בדבר ניכוי מצב קודם.