ב"ל 21714-10-14.25 ינואר 2015

1.זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 5/10/14 ("הוועדה"), אשר קבעה למערער נכות זמנית בשיעור 10% לתקופה שמיום 7/10/13 ועד 31/12/14 ("ההחלטה").

2.הוועדה התכנסה ביום 17/8/14 לדון בערר המערער, בהרכב מומחה ברפואת עיניים, מומחה ברפואת אף אוזן גרון ומומחה בפסיכיאטריה. לאחר שהקשיבה לתלונות המערער, ערכה הוועדה בדיקה קלינית, שממצאיה פורטו בסעיף 7 לפרוטוקול: בהכרה מלאה, דיבור ספונטני תקין, אפקט תואם לסיטואציה, חשיבה מאורגנת, המערער מתלונן על חלומות שחוזרים בנוגע לאירוע התאונה. הוועדה קבעה כי אין עדות למחשבות שווא, לא נצפו סימנים של תגובה פוסט טראומטית ממשית ואין הפרעות בקוגניציה ובתפיסה. הוועדה ציינה כי ד"ר קירש בחוות דעתו מיום 10/7/14 אבחן את המערער כסובל מתגובה פוסט טראומטית ותגובת אבל. לאור הפער בין ממצאי הבדיקה הקלינית לבין מסקנותיו של ד"ר קירש, הוועדה הפנתה את המערער לבדיקה פסיכו-דיאגנוסטית לאיתור סימנים פוסט טראומטיים.

3.הוועדה שבה והתכנסה ביום 5/10/14, וציינה כי האבחון הפסיכו-דיאגנוסטי מיום 20/9/14 (מש/1), לא מצביע על הפרעה פוסט טראומטית מובהקת. מדובר בהפרעה הסתגלותית וחוסר עיבוד לאבל בעקבות מות האב. לאחר שעיינה באישור עדכני מד"ר ומוש מיום 20/2/14 ובחוות דעת ד"ר קירש מיום 10/7/14, נדחה הערר והוועדה קבעה כאמור כי נכותו הזמנית של המערער היא בשיעור 10% עד ליום 31/12/14.

טענות הצדדים:

4.טענת הערעור העיקרית היא שהוועדה שללה את האבחנה שלPTSD וקבעה אבחנה של הפרעה הסתגלותית, מבלי שנימקה והבהירה את מסקנתה. נטען עוד כי הוועדה לא התייחסה כדבעי לחוות דעתו של ד"ר קירש. לטענת המערער, היה מקום לקבוע לו נכות בשיעור גבוה יותר לתקופה שסמוכה לתאונה.

5.לטענת המשיב, החלטת הוועדה מנומקת ולא נפל בה פגם משפטי. לפי הטענה, הוועדה נימקה התייחסותה לחוות דעתו של ד"ר קירש, ואילו הטענה בנוגע לנכות הזמנית נטענה בעלמא.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

6.לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, ולא מצאתי טעם משפטי המצדיק התערבות בהחלטת הוועדה.

7.אקדים ואומר, כי בכל הנוגע לקביעותיה המקצועיות של הוועדה הרפואית לעררים, כלל ידוע הוא כי בית הדין לעבודה אינו נוטה להתערב בהן, כל עוד לא נפל בהליך פגם של ממש. ההכרעה בשאלה כיצד תקבע הוועדה את ממצאיה – על אלו בדיקות תסמוך וכיצד תשקלל את כלל הממצאים – היא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה, ובית הדין לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה המקצועי.