בוגטוס נ׳ המוסד לביטוח לאומי

לפנינו תביעתה של התובעת, גב' נטלי בוגטוס, להכיר בתאונה שאירעה לה בביתה ביום 13.12.2020, בעת שחתכה עוף קפוא באמצעות סכין מטבח ונחתכה בכף ידה השמאלית (להלן: התאונה), כפגיעה בעבודה כהגדרתה בסעיפים 79-80 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: החוק).

בהחלטה מיום 14.11.2021 הועבר התיק להוכחות בשאלת קיומו של אירוע תאונתי מיום 13.12.20 בעבודת התובעת, ובשאלת הקשר הסיבתי שבין אירוע כאמור ככל שיוכח, לבין הליקוי הרפואי.

ביום 14.11.2022 התקיים בפנינו דיון הוכחות שבמסגרתו נשמעו התובעת ואחייניתה, גב' אושר שבת, ובתום הדיון הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה.

תמצית טענות הצדדים:

התובעת טוענת כי השאלה היחידה שיש להכריע בה בהתאם לכתב ההגנה מטעם הנתבע היא, האם הפרדת עוף קפוא שנועדה להכנת ארוחת הצהריים במהלך יום עבודה מהבית מהווה חלק מהעבודה ו/או מהפסקת הצהריים ביום העבודה, אם לאו.

לטענת התובעת, מאחר שהפרדת העוף הקפוא נעשתה לצורך הכנת ארוחת הצהריים שלה במהלך יום העבודה, הרי שזו מהווה חלק אינטגרלי מהפסקת הצהריים ואין כל הבדל בין הפשרת שניצל קפוא או חימום אורז באמצעות מכשיר מיקרוגל במקום העבודה לבין פעולת התובעת בביתה. זאת, מאחר שהמבחן שהותווה בפסיקת בתי הדין לעבודה הוא מבחן הזיקה שבין הפעולה המבוצעת במהלך יום העבודה לבין יום העבודה, לרבות הפסקת אוכל שכל עובד נוטל במהלך עבודתו. בהקשר זה מפנה התובעת לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, שלפיה כאשר הבית משמש לצרכי עבודה הוא הופך להיות, על דרך של העתקה מושגית, סביבת עבודה בדומה לזו המתקיימת במשרדו של הנפגע, ובלבד שלא עמדה ביסוד הפעולה שבמהלכה נגרמה התאונה, מטרה אישית זרה מלבד ארוחה במהלך יום עבודה.

כמו כן טוענת התובעת, כי עבודתה מהבית בעת התאונה נבעה כתוצאה מהטלת סגר על המשק עקב משבר הקורונה, ובמציאות זו, שבמסגרתה נכפה עליה לעבוד מביתה ולהפוך את הבית למקום עבודה, הרי שלא ניתן לשלול ממנה את הזכות להכין אוכל שתאכל במהלך יום העבודה מהבית, תוך שלילת הכרה ממי שעובד מביתו, בהשוואה למי שעובד ממקום העבודה, בהעדר הצדקה או מקור נורמטיבי לאבחנה כאמור.

לבסוף טוענת התובעת, כי אף אין לזקוף לחובתה שלא זכרה את השעה המדויקת שבה אירע האירוע, מטבע הדברים, וממילא אין בכך כדי להצדיק את דחיית התביעה.

מנגד טוען הנתבע, כי התובעת מבקשת בתביעתה, להכניס את עבודות הבית לגדרו של ביטוח נפגעי העבודה, ולא לכך התכוון המחוקק. לטענתו, פעולות בישול או מטלות בית אחרות אינן פעולות המבוצעות תוך כדי ועקב העבודה, ויש הבדל ניכר ומשמעותי בין חימום אוכל במשרד לבין בישול אוכל בבית, לרבות פעולות ההכנה לבישול בבית כגון הפרדת עוף קפוא, שהרי במקום העבודה לא מקפיאים עופות, לא מפרידים עופות וממילא לא מבשלים עופות. זאת, בפרט מאחר שמדובר בפעולה שביצעה התובעת בשעות הבוקר, ולא סמוך לארוחת הצהריים ו/או כחלק מהפסקת הצהריים.

כמו כן טוען הנתבע, כי גרסת התובעת היתה רצופת סתירות ואי דיוקים, החל מהשעה שבה החלה לכאורה את יום העבודה והשעה שבה הסיעה את בתה לקייטנה ואספה את אחייניתה כדי לשמור על בנה התינוק; עובר בשעה שבה אירע האירוע והשאלה למי יועד העוף שהופרד לאחר הכנתו; וכלה בזהות הגורם שהאכיל את התינוק ושאלת קיומם של נהלי עבודה מהבית בתקופה הרלוונטית לתביעה. לאור כל האמור, דין התביעה להידחות.

דיון והכרעה

במקרה שלפנינו אין מחלוקת כי ארעה לתובעת "תאונה" במהלך יום עבודה מהבית, והמחלוקת היא בשאלה, האם אירעה התאונה תוך כדי ועקב עבודתה של התובעת, כהגדרת סעיף 79 לחוק.

בהתאם להלכה הפסוקה, "כשהבית משמש לצורכי עבודה, הופך הוא להיות, על דרך של העתקה מושגית, סביבת עבודה בדומה לזו המתקיימת במשרדו של הנפגע. אי לכך, ככל שהתאונה, על-פי נסיבותיה והקשרה, הייתה מוכרת כתאונת עבודה אילו התרחשה במשרדו, כן יש להכיר בה לנפגע כתאונת עבודה עת התרחשה בביתו המשמש לו כמשרדו".

בהקשר זה נפסק, כי "המבחן העיקרי להכרה בתאונה שאירעה שלא במסגרת מקום העבודה וזמן העבודה כתאונה בעבודה, הינו מבחן הקשר הסיבתי. המבחן המשני, מבחן הזמן, ה'תוך כדי', נובע הימנו. במילים אחרות, ככל שתאונה אירעה 'עקב' העבודה או העיסוק, היא אירעה בהכרח גם 'תוך כדי' העבודה או העיסוק ולפיכך היא תאונה בעבודה; אולם, לא כל תאונה שאירעה תוך כדי עבודה או עיסוק אירעה גם עקב העבודה או העיסוק ולכן היא אינה בהכרח תאונה בעבודה", ו"במקרה של תאונת עבודה בבית 'דרושה הוכחה מוגברת לקשר בין התאונה לעבודה'".

לנוכח הקושי המתעורר במקרים שבהם הבית משמש הן כמעון והן כמשרד נקבע בפסיקה, כי יש לבחון האם בעת ביצוע הפעולה שבה נפגע המבוטח הוא עשה "למען ביתו" או "למען עיסוקו", והתשובה לשאלה זו תלויה בתשובה לשאלה מקדימה – לאיזו תכלית ישירה, להבדיל מעקיפה, בוצעה אותה פעולה שבה נפגע המבוטח בעת ביצועה.

תכליתן של שאלות אלה, בין היתר, הוא למנוע מצב שבו "כל פעולות היומיום בבית, כולל שינה ואכילה, לרבות פעולות ניקיון ותחזוקה שוטפת, ככל שיבצע אותן המבוטח ולא אשתו או ילדיו – ניתן לראותן כפעולות שנעשו למען העיסוק", ומתוך הבנה כי "מבחן הקשר הסיבתי המרחיב, ההופך את כל פעולות היומיום שמבצע המבוטח החי בביתו לפעולות למען עיסוקו, הינו מבחן גורף הראוי לצמצום, באופן שייקבע כי רק פעולה שתכלית עשייתה הישירה הייתה למען העיסוק צריכה להיחשב לפעולה נלווית לעיסוק", כשהמבוטח עובד מביתו.

בחינת "סבירות" הקשר שבין הפעולה לעבודה, והתכלית הדומיננטית של הפעולה להבדיל מהתכלית הנלווית נועדו, אפוא, למנוע תוצאות החורגות מההיגיון שבביטוח מפני תאונות עבודה.

מן הכלל אל הפרט

נקדים ונציין כי, לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו בפנינו השתכנענו, כי תכליתה הישירה והדומיננטית של פעולת חיתוך והפרדת העוף הקפוא שביצעה התובעת בשעות הבוקר בביתה, ואשר במהלכה נפגעה, לא היתה "למען עיסוקה" כי אם "למען ביתה" (בשונה מעניין ברדה ומעניין אלגריסי), ואף לא ניתן להניח כי התובעת היתה מבצעת פעולה זו אלמלא עבדה בביתה.

ראשית, התובעת העידה בפנינו כי ביום התאונה בנה הפעוט בן השנה וחצי היה בבית עקב חופשת חנוכה, וכשנשאלה מה אוכל הפעוט השיבה "מרק טחון, במבה...", כך שלא ניתן לשלול את האפשרות כי הפרדת עוף קפוא בשעת בוקר נועדה לצורך הכנת מרק עוף לפעוט. זאת, בפרט מאחר שגב' שבת העידה בפנינו, כי התובעת היא שמכינה את האוכל לפעוט ומאכילה אותו גם כאשר גב' שבת מגיעה להיות לו ל"בייביסיטר".

כמו כן, והגם שהתובעת התקשתה לספק תשובה ברורה אודות השעה שבה החלה את יום עבודתה (כפי שיפורט להלן) והשעה שבה נפגעה, הרי שאין מחלוקת כי התובעת עזבה את ביתה לצורך קבלת טיפול רפואי לאחר התאונה בסביבות השעה 9:30, וטענתה היא כי יש לראות בהפרדת עוף קפוא בשעת הבוקר כחלק מפעולות ההכנה של ארוחת הצהריים, ולא כחלק מהפסקת הצהריים, שטרם החלה.

לכך יש להוסיף, כי גרסתה של התובעת באשר להתנהלות הדברים בבוקר התאונה לא היתה משכנעת והתקשינו לתת בה אמון, משהתובעת העידה תחילה כי החלה את יום עבודתה בשעה 7:30, אך בהמשך אישרה כי בשעה זו רק הגיעה לשער הגן כדי להכניס את בתה הבכורה לקייטנה, ולאחר מכן עוד אספה את אחייניתה (גב' שבת) לביתם (טענה שהועלתה לראשונה בעדותה).

כשעומתה התובעת עם האפשרות כי לאור תשובותיה מתעורר ספק אם אמנם החלה את יום עבודתה בשעה 7:30 כפי שדיווחה בדוח הנוכחות העידה, כי ייתכן שהשאירה את בתה בגן כבר בשעה 7:00, על אף שבימי חול מתחיל הגן לפעול בשעה 7:30 בלבד (ולא הוכח כי בעת שהגן פועל במתכונת קייטנה הוא מתחיל לפעול בשעה מוקדמת יותר).

התובעת אף העידה כי דיווח הנוכחות לא נערך תמיד בזמן אמת אלא לעיתים מספר ימים בדיעבד, וכי בתקופת הקורונה ערכה גם רישום ידני במחברת, שלא הוצגה.

בהקשר זה נבהיר, כי הנתבע אכן אישר בסעיף 8 לכתב ההגנה כי במועד התאונה עבדה התובעת ב"עבודה מהבית", ולא נטען כי התאונה התרחשה טרם תחילת יום העבודה ומשכך התובעת אינה נדרשת להוכיח אחרת, וניתן להסתפק בדוח הנוכחות שהגישה.

עם זאת, הסתירות בעדותה של התובעת בעניין זה מקשות על קבלת גרסתה כי הפעולה נשוא התאונה היתה קשורה לעבודתה (לרבות הפסקת הצהריים הצפויה בהמשך היום), וכך גם לגבי ההסבר שסיפקה התובעת לפער שבין דוח המיון שבו לא צוין כי התאונה התרחשה בזמן עבודה מהבית, לבין רישום רפואי מאוחר יותר שבו צוין, כי לדברי התובעת "האירוע התרחש במהלך עבודתה– בביתה– במסגרת עבודה מהבית בשל נהלי קורונה", כשפער בין דיווח ראשוני למאוחר, אומר דרשני.

בהקשר זה נעיר, כי התובעת שבה והתייחסה לנהלי עבודה מהבית גם בסעיף 13 לתצהירה, אך בעדותה התקשתה להסביר מהו הנוהל שאליו התכוונה והעידה תחילה, כי "לא היה לנו שום מסמך" ו"לא עברו איתנו על נוהל בצורה פורמלית. הרימו אלינו טלפון, לכל העובדים, ממחר אתם עובדים מהבית בעקבות הסגר", אך בהמשך אישרה כי "יכול להיות שאמרו, ששלחו מייל לעבודה מהבית אבל אני לא זוכרת שפתחתי נוהל או שהדגישו לנו נהלים מסוימים... כל אחד עשה לפי ראות עיניו, מה שנדמה לו שנכון".

לבסוף, אף בעדותה של גב' שבת, אחייניתה של התובעת, התגלו סתירות כשהצהירה כי בעת ששומרת על הפעוט, "אני זו שמחממת לו אוכל גרוס או מחממת לו בקבוק", בניגוד לעדותה כי התובעת היא שעושה זאת; וכן כשהצהירה כי הגיעה לביתה של התובעת בסביבות השעה 8:00, ובעת שהגיעה "התובעת עבדה עם המחשב", אך בעדותה העידה כי הגיעה לבית של התובע בשעה 7:00 בבוקר והתובעת היא שאספה אותה מביתה, והתקשתה ליישב את הפערים שבין התצהיר לעדות.

מן האמור עד כה עולה אפוא, כי בחינת סבירות הקשר שבין הפעולה נשוא התאונה לבין העבודה, בשים לב לסוג הפעולה שבוצעה (הפרדה וחיתוך של עוף קפוא), לשעה שבה בוצעה הפעולה ולצורך אישי שלא נסתר, לבשל לפעוט מעידה, לטעמנו, כי התכלית הדומיננטית של הפעולה, להבדיל מהתכלית הנלווית, היתה אישית ולא לצורך העיסוק, והתובעת אף אישרה ככל שהעבודה היתה מתבצעת ממקום העבודה הרי שלא היה באפשרותה לבצע את הפעולה, כי "אין שם גז. אין שם תנאים לבשל. אין לי תנאים להכין שם אוכל שהוא קפוא", למעט שניצל קפוא שמפשירה בטוסטר.

בנסיבות אלה, ובשים לב למידת ההוכחה המוגברת הנדרשת במקרה של תאונת עבודה בבית איננו סבורות, כי ניתן לראות בתאונה כתאונת עבודה, ומסקנה אחרת אף היתה גוררת הכרה גורפת בכל פעולות הבישול והאפיה בבית, לכל אורך יום העבודה, ולמעשה בכל פעולות היומיום שמבצעים מבוטחים שחיים ועובדים בביתם, כפעולות למען עיסוקם, תוך חריגה מתכליתו של ביטוח נפגעי עבודה.

בהקשר זה נבהיר, כי אף אם בסופו של יום נועדה פעולת ההפרדה והחיתוך של העוף הקפוא בשעות הבוקר כדי לשרת גם את ארוחת הצהריים של התובעת, הרי שאין בכך כדי לשנות ממסקנתנו, כי מדובר בתכלית עקיפה להבדיל מישירה (שאף לא הוכחה), שלא נועדה לשרת את יום עבודתה של התובעת, וכי אין מדובר ב"פעולה טבעית סבירה ומתבקשת מעצם הנסיבות", כאמור בעניין ברדה.

אשר על כן, התביעה נדחית.

כמקובל בהליכים מסוג זה, אין צו להוצאות.

זכות ערעור על פסק דין זה – כדין.

ניתן היום, ו' אב תשפ"ג (24 יולי 2023), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.