ב"ל 14103-03-14 ש' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.לפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים שסיכמה דיוניה ביום 8.1.14 (להלן - הוועדה).

הוועדה קבעה כי כתוצאה מפגיעה בעבודה מיום 2.10.10 יש לקבוע למערערת 15% נכות לפי פריט ליקוי 37(7)א-ב בשל מיגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני, וכן 5% לפי פריט ליקוי 37(9)א. עוד קבעה הוועדה כי לא נותרה למערערת נכות בתחום הנפשי, וזאת בהסתמך על קביעת היועצת המומחית בתחום הנפשי, ד"ר לרנר, בחוות-דעתה מיום 27.11.13.

3.לטענת המערערת, נפל פגם בקביעת הוועדה בתחום הנפשי, שכן קביעותיה של ד"ר לרנר בחוות-דעתה רצופות סתירות: מחד קבעה כי אין קשר סיבתי בין מחלתה של המערערת לבין הפגיעה שהוכרה ומאידך קבעה כי התאונה היוותה טריגר לקיום למחלה, וכי לא ניתן להכריע בשאלת הזיקה בין המצב הנפשי לבין התאונה. עוד נטען כי קביעתה של הוועדה בדבר היעדר קשר סיבתי אינה עולה בקנה אחד עם קביעתה של נכות זמנית בין השאר בהתחשב בנכות בתחום הנפשי.

4.מנגד טוען המשיב כי קביעת המומחית בתחום הנפשי היא נחרצת ולפיה את מקום לקשור בין הנכות הנפשית שיש למערערת לבין הפגיעה שהוכרה, בין השאר בתחשב בגורמי הרקע.

5.אקדים ואומר כי לאחר שקילת טענות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את הערעור.

ד"ר לרנר, המומחית היועצת לוועדה בתחום הנפשי, קבעה בחוות-דעתה מיום 27.11.13 בין השאר כי "...בהתאם לתוצאות הבדיקות היום ומעיון במסמכים הרפואיים לא ניתן להכריע בקיום הזיקה בין המצב הנפשי הנוכחי והתאונה מ- 2.10.10. ייתכן להניח שהתאונה היוותה טריגר להתפתחות המצב שלפנינו אך לא היתה סיבה להופעת הדיכאון. אי לכך דוחה הוועדה את ערעור התובעת ומקבלת את מסקנותיה של הוועדה המחוזית וקובעת שאין קשר בין התאונה לנכות הנפשית".

6.עוד בדב"ע ל/11-0 צבי סימן טוב – המוסד, פד"ע ב 133, 137 קבע בית הדין הארצי כי "קביעתה של הוועדה בשאלת הקשר הסיבתי חייבת שתהא על דרך החיוב או השלילה אך בשום פנים ואופן לא על דרך הספק".

עיון בקביעתה של הוועדה בעניינה של המערערת מעלה כי קבעה כי לא ניתן להכריע בשאלת הזיקה בין הנכות לפגיעה שהוכרה, ואף כי "ייתכן להניח כי התאונה היוותה טריגר" להתפתחות הנכות. העובדה כי אין בהחלטה משום קביעה חד משמעית בדבר קיומו או היעדרו של קשר סיבתי ובהצטרף לעובדה כי לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא תיקבע נכות אם אכן יש בתאונה כדי להוות טריגר להתפרצות המחלה – מצביעים על קיומו של פגם משפטי המצדיק את התערבותו של בית הדין.

7.לאור האמור – הערעור מתקבל.

עניינה של המערערת יוחזר לדיון בפני וועדה רפואית לעררים באותו הרכב שתשקול מחדש את שיעור נכותה של המערערת בתחום הנפשי. בפני הוועדה תונח חוות-דעת חדשה של יועץ מומחה בתחום הנפשי שידון בנכותה של המערערת בתחום הנפשי בעקבות הפגיעה. בפני המומחה בתחום הנפשי לא יעמדו חוות-דעתה של ד"ר לרנר ופסק-דין זה.

8.המשיב ישא בהוצאות הערעור ושכ"ט ב"כ המערערת בסך 2,500 ₪ שישולמו תוך 30 ימים מהיום.