עב"ל
בית דין אזורי לעבודה תל אביב-יפו
|
12235-05-12
21/10/2014
|
בפני השופט:
שמואל טננבוים
|
| - נגד - |
תובע:
עמוס ברעם
עו"ד שרון אסולין
|
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
עו"ד אהרון
|
| החלטה |
1.זוהי תביעה להכרה באוטם שריר הלב שאירע לתובע ביום 27.6.10 כ"תאונת עבודה", כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק).
העובדות
2.התובע עבד בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמנהל תפעול של המגדלים בסר 1 ובסר 2 ברח' בן גוריון ברמת גן. במסגרת תפקידו אחראי היה התובע לדאוג לניהולם ותיפקודם השוטף של הבניינים על כל המערכות הפועלות בהם ובין היתר, לדאוג לניקיונם.
3.התובע עבד מול הקבלן ניקיון מר איתן שמיר אשר חברתו אמונה על ניקיון הבניינים, המשרדים והשירותים שבהם.
גירסתו של התובע באשר לאירוע עולה מכתב התביעה ומתצהירו :
א.ביום 27.6.10 יצר קבלן הניקיון מר איתן שמיר קשר טלפוני עם התובע בדרישה לקבל לאלתר את התשלום בגין חובות שהצטברו משך תקופה ארוכה בגין שירותי ניקיון אותם הוא מספק לבניינים.
ב. התובע השיב למר שמיר כי החוב ידוע וברור שישולם , אך קיימים קשיים והתובע פועל לשם שחרור כספים לטובתו.
ג.עקב אי רצונו של התובע להתחייב לתשלום החוב באופן מיידי, הגיב מר שמיר בכעס רב ואיים כי יפסיק לאלתר את עבודות הניקיון בבניינים, תוך דרישה כי החוב שהגיע לכדי מאות אלפי שקלים, ישולם לאלתר.
ד.התובע נבהל עד מאד מהאיום שהשמיע מר שמיר, שכן בעבר הדברים מעולם לא הגיעו לידי הפסקת עבודה. מדובר היה בשירותי ניקיון לעשרות תאי שירותים, מאות מעברים ופינוי אשפה משני בנייני משרדים בני 30 קומות , עבודה שנעשית מסביב לשעון.
ה.התובע חשש כי הדבר יהווה מכת מוות לעבודתו. תחילה ניסה להרגיע את מר שמיר, אך ככל שניסה לרצות אותו, גברו צעקותיו של שמיר עד כי גם התובע התפרץ.
ו.התובע ביקש להבהיר למר שמיר כי לא יסבול איום שכזה על פרנסתו וכי אם יממוש תופסק ההתקשרות עמו לעולם ועד. אך להפתעתו מר שמיר לא נסוג מדבריו וחזר על איומו. נוכח זאת חש התובע כי כעסו מתגבר ובשלב זה החל צועק בטונים רמים.
ז.חילופי הדברים המשיכו בצעקות ובכעס רב. תוך כדי השיחה החל התובע להרגיש תשוש וחש כי מדובר באיום ממשי ומידי וכי הסיטואציה סוגרת עליו.
ח.התובע מעיד, כי אינו זוכר בדיוק כיצד השיחה הסתיימה, אך זוכר כי בסופו של דבר סוכם שעובדי הניקיון ימשיכו בעבודתם. התובע מעיד כי בתום השיחה חש חולשה ותשישות והתקשה לשוב לעבודתו.
ו.כאשר הבין שאינו מסוגל לעבוד עזב כעבור זמן מה את מקום העבודה ונסע הביתה לנוח בתקווה שההרגשה הרעה תחלוף.
ז.לאחר שהייה של יומיים בבית ומשהתחושה הקשה והתשישות לא חלפו, פנה התובע ביום 30.6.10 לקופת חולים ונבדק על ידי רופאת המשפחה. בבדיקות שנערכו לתובע לא נמצא דבר והוא התבקש לשוב למחרת למוקד למעקב.