ב"ל 12063-02-15 אליהו עטייה נ' המוסד לביטוח לאומי

1.זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 10/12/14 ("הוועדה"), אשר קבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור 65% מיום 1/1/14 ("ההחלטה").

2.טענת הערעור היא שחרף פירוט ליקוייו של המערער, לא נימקה הוועדה כנדרש את מסקנתה בדבר אי כושר חלקי. לטענת המערער, שהוועדה לא נתנה משקל מספק לנסיבותיו האישיות, כגון גילו המתקדם (כמעט בגיל פרישה), ועברו התעסקותי (עבד עשרות שנים כפועל בניין). נטען עוד שהמערער אינו מסוגל לבצע את העבודות שציינה הוועדה, נוכח תלונותיו בפני הוועדה וקביעותיה כמשתקף מהפרוטוקול. לסיום נטען שהיה על הוועדה לצאת מנקודת הנחה שנכותו הרפואית בשיעור 71% מבטאת את דרגת אי כושרו לעבוד.

3.לטענת המשיב, החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת ולא נפל בה פגם משפטי. נטען כי הוועדה התייחסה לנכויות הרפואיות שנקבעו למערער, ונתנה דעתה לתלונותיו, לעברו התעסוקתי ולהשפעת ליקוייו על כושרו לעבוד. המשיב הוסיף וטען כי הוועדה הפנתה לסוגי עבודות שהמערער מסוגל לדעתה לבצע.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4.לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים, בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

5.מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה:

ביום 10/12/14 התכנסה הוועדה, הקשיבה לתלונות המערער, כפי שנרשם בסעיף ג' לפרוטוקול. לדברי המערער, אינו יכול ללכת; לאחר עמידה של מספר דקות הרגליים נרדמות; כמעט אינו יוצא מהבית ואינו נוהג; חש כאבים בגב, בברכיים ובשוקיים; הידיים נרדמות. המערער ציין כי עבד מגיל 15 בעבודות בניין, ובתקופה האחרונה עבד כנהג הסעות.

הוועדה ציינה, כי המערער ילדי 1952, אובחן כסובל מברך שמאל (20%), דום נשימה בשינה (20%), הפרעה באף (20%), לחץ דם (10%), עודף משקל (10%), סכרת (10%), מחלת לב כלילית (10%), כאבי גב (10%), ברך ימין (20%). נכותו הרפואית המשוקללת של המערער הינה בשיעור 71%.