ד' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.לפניי תביעה להכיר בליקוי שמיעה כ"פגיעה בעבודה".

2.התובע הינו יליד 1957, עבד כמסגר בתנאי רעש מזיק במשך תקופות לא רצופות בין 1991 עד 1993, ובין 2012 עד 2013.

3.לפי בדיקת שמיעה שנערכה במכון "הדים" ביום 5.6.2013, לתובע יש ירידה של למעלה מ-20 דציבל בממוצע בתדירות הדיבור. לפי הבדיקות מיום 26.2.2014 ממכון "קולות" ומיום 15.5.2014 של בית חולים וולפסון, לתובע אין ירידה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור.

4.התובע טוען כי בשתיים מתוך שלוש הבדיקות לפי מדדי ה-SRT, יש לו ירידה בשמיעה של למעלה מ-20 דציבל. לבד מכך, בבדיקת שמיעה מ-2016 ניתן לראות כי לתובע יש ירידה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור.

על כן, התובע עותר למינוי מומחה רפואי בתיק.

5.הנתבע טוען כי לא ניתן לבחון בדיקות לפי מדד ה-SRT, אשר מיועד לבדוק את אמינות הבדיקה ולא בוחן את הירדה בכושר השמיעה.

הנתבע טוען כי אין לקבל בדיקת שמיעה מ-2016 שנערכה שלוש שנים לאחר שהתובע סיים לעבוד. יש לתת משקל לבדיקה האובייקטיבית שבוצעה במכון בבית חולים ולפיה יש לדחות התביעה ללא מינוי מומחה.

הכרעה

6.הכללים לעניין המשקל שיש לתת לבדיקות שמיעה לצורך העמידה בתנאי הסף של סעיף 84 א' (א)(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש] התשנ"ה – 1995, בדבר הירידה בשמיעה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור בכל אחת מהאוזניים הותוו בפס"ד אלון:

ראשית, כאשר מדובר בבדיקות שמיעה בעלות ערך רפואי זהה, יש להפעיל את כלל הבדיקה הטובה ביותר.